רומנטיקה, קרפיונים וקאוץ' סרפינג: מה עברה הדירה של סבתא שלי ב־50 שנה?
שכר דירה ברצפה, משחקי רֶמי סוערים וקוניאק כדרך חיים היו עניין שגרתי בתל אביב של פעם. שלחנו את כתבנו לדירה המיתולוגית של סבו וסבתו, כדי לברר מה השתנה מאז
בשנת 1960 רכשו שושנה וצבי רוזנשטיין דירה ברחוב שלום עליכם 38, ועברו אליה מן הדירה ששכרו בדמי מפתח ברחוב ברנר. אף על פי שאלה היו שנות אינפלציה, ומחירי הדירות האמירו במקביל לנפילת ערכה של הלירה, זוג ניצולי השואה מיהר לנצל את ההזדמנות להשתכן בה עם שני ילדיהם. הבניין בשלום עליכם בלט ביופיו על רקע הבניינים המאפירים ברחוב, שנבנו שנות ה־30 וה־40, והדירה הכילה כמה מן החידושים היצירתיים של התקופה: ארונות אוויר, קירות שפריץ ודלת מחיצה מרופדת בין הסלון לחדרי השינה, שתהפוך לסימן הזיהוי של הדירה ותשרת נאמנה את כל הדיירים שיבואו אחריהם, רובם סטודנטים המשוועים לשנ"צ במנותק מחינגות הפלייסטיישן של השותף. החוזה נחתם, וסיפורה של דירה תל אביבית אקראית לכאורה, עוד אחת מיני רבות, החל להיכתב מעצמו.
"המטרה הייתה למצוא דירה שתהיה קרובה לבית הספר תל נורדאו", מספרת מירי (אמו של הח"מ, לשם הגילוי הנאות), שהייתה בת 6 כשעברה עם הוריה לדירה החדשה. "שני ההורים שלי עבדו לאורך כל היום ורצו שנלך לבית הספר לבד. מלבד המיקום, בזמנו זו הייתה דירה אטרקטיבית מאוד. הסלון היה גדול, המרפסת פונה לרחוב, והעיצוב – כולל טפטים עם דוגמאות פרחים על כל קירות סלון – היה חדשני. הרהיטים הותאמו לממדי הדירה על ידי נגר, בהזמנה אישית".
מבנה הדירה, הנחשב היום לבזבזני ותמוה, יעצב באורח לא מודע את אופייה של הדירה ושל דייריה העתידיים. לדירה מבנה דמוי רכבת: גודלה הכולל 100 מ"ר, אך יותר ממחציתה מוקדש לסלון. ממנו, לאחר שחוצים דלת הפרדה בעלת ציפוי עור מבריק, יוצא מסדרון צר המוביל לחדרי השירותים, המקלחת ושני חדרי השינה. הסלון הגדול שימש כבר בתקופת הזוג רוזנשטיין לאירוח חברים מן השכונה עד השעות הקטנות של הלילה. בימים שלישי ושבת אירח החלל משחקי רֶמי שכללו הימורים על פרוטות, רק כדי לטעון את המשחק במתח מלאכותי. מאחורי החוצץ צותתו הילדים הקטנים בקשב, מאזינים לוויכוחים משוקעי אמוציות שנסבו, בדרך כלל, על סכומים של כמה עשרות אגורות.
הדיירים העוקבים יעדיפו אמנם לוותר על הרֶמי, אך כולם ישכילו לנצל את הפוטנציאל הגלום בסלון בדרך שלהם. ניב ועומר (2003־2007), השותפים הראשונים שנכנסו לדירה לאחר עזיבתה של שושנה, אירחו בסלונם מסיבות תכופות בעלות נושאים משתנים. באחת מהן הוגשו לשולחן מאכלים בלקניים ודגל בולגריה הונף מן המרפסת לכיוון הרחוב. על פי העדויות, הסלון הצליח להכיל כ־100 אנשים, אולי אפילו 120 אם לוקחים בחשבון את חילופי המשמרות של האורחים. "לא היה אז פייסבוק, אבל פליקר היה די חזק. כולם היו מגיעים עם מצלמות כיס של קאסיו ומצלמים את מה שקורה", הם מספרים.
הדיירים שהגיעו לאחר מכן התקבעו דווקא על מסיבות פורים, וטיפחו מסורת שהפכה מזוהה עם הדירה וחצתה מעגלים חברתיים. "בדרך כלל הן היו מסיבות כובע, או מסיבות שבהן כל אחד התבקש להביא את האלכוהול בעצמו, אבל הן היו מעולות", מספר נעם, שהתגורר בדירה בשנים 2011־2016 . "היו מגיעים בין 80 ל־120 אנשים במהלך הערב ואף פעם לא היה דחוס או עמוס. האווירה הייתה טובה, עד שמתישהו היו סוגרים אותנו. בהתחלה חששתי להפריע למנוחת השכנים, אבל בשלב מסוים הם התחילו להצטרף אלינו". אור, שהיה השותף של נעם במשך שלוש שנים, מוסיף: "הסלון תמיד אירח התרחשות בעלת אופי מסוים. הוא הכיף האמיתי של הדירה. כמעט תמיד היו בו אורחים".
דירה לרומנטיקנים
מדהים לגלות כיצד נגיף האירוח דבק בכל אחד מן הדיירים בתורו. בתקופתם של הזוג רוזנשטיין כונתה הדירה "מלון שלום עליכם", שהרי כל קרובי המשפחה שהיגרו למדינות צפון אמריקה לאחר השואה היו משתכנים בה לחופשות ארוכות. "בתקופה ההיא עוד לא טסו בתכיפות כמו היום, ולכן קרובי משפחה היו מגיעים לפעמים לחודשיים", מספרת מירי. "בדרך כלל היו מקצים להם חדר, והילדים היו ישנים בסלון או במיטה מתקפלת במרפסת העורפית. בזמן ששהו אצלנו אורחים היו ימים שמוקדשים רק להכנת קרפלך, עשרות רבות במספר, וכל אנשי הבית היו לוקחים חלק במאמץ. הקרפיונים שהיו משמשים את שושנה להכנת הגפילטע פיש היו שוחים לנו באמבטיה. היינו מסתכלים עליהם במשך שעות".
במרוצת השנים הדגים נעלמו מן האמבטיה, ששופצה רק לפני כשנתיים, אך מנהגי הכנסת האורחים נשמרו היטב. "בדרך כלל היו לנו איזה תייר או תיירת בסלון שנעם היה מוצא בקאוץ' סרפינג", מספר אור. "זה גרם לנו לצאת יותר בערבים. גם אם אתה אחרי יום ארוך של עבודה, יש איתך מישהו שצריך להראות לו את העיר". "היו אצלנו תיירים מגרמניה, מהולנד, מאסיה, מאמריקה", מוסיף נעם. "לאורך שלוש שנים אני מעריך שאירחנו כמה עשרות. הם היו מברכים על ההזדמנות: הדירה במרכז תל אביב, קרובה לים, היא מאפשרת מידה יחסית של פרטיות. הייתי מבשל להם ומנסה להכניס אותם לתוך שגרת החיים שלנו".
במקביל יש המייחסים לדירה גם סגולות רומנטיות. נעם מציין כי כל אחד מארבעת השותפים שגרו לצדו בדירה, וגם הוא עצמו, עזב רק לאחר שמצא אהבה. הוא אמנם מציע נימוק רציונלי ("זו דירה מעולה במרכז תל אביב שאתה לא עוזב אותה אלא אם כן יש לך סיבה טובה באמת"), אך למעשה מאז ומתמיד נרקמו בדירה שידוכים מוצלחים, כאילו החלל עצמו משרה את האווירה המתבקשת. בשנות ה־70, לדוגמה, הכירו בדירה שני צעירים, סם ודוריס, שהגיעו לבקר את הזוג רוזנשטיין באותו זמן (כל אחד קשור לענף המשפחתי של אחד מבני הזוג). היום הם מתגוררים בקנדה וסופרים קרוב לארבעה עשורים של נישואים. הרומנטיקה לא פסחה גם על בעלי חיים ששהו בדירה, כפי שיכולה להעיד המעשייה על אודות ארנבי המחמד מתקופתו של עומר. "יום אחד ניב חזר עם שני ארנבים שהוא היה צריך לפעילות כלשהי בעבודה", הוא מספר. "הפעילות נדחתה, ומצאנו את עצמנו נשארים איתם, משוכנעים שמדובר בשני זכרים. בשלב מסוים אחד הארנבים החל לתפוח ולהשיל מעצמו את השיער, עד שיום בהיר אחד חזרנו לדירה וראינו חמישה ארנבונים קטנים בתוך הכלוב, והנחנו שטעינו לגבי המין. מהם נולדו עוד שלושה ארנבים שקראנו על שם זמרים שמתו – עוזי, שושנה ואהוד. חיינו בדירה עם 12 ארנבים, לפעמים סוגרים את דלת המחיצה ומשחררים אותם לשרוץ בסלון. בשלב מסוים זה היה כבר יותר מדי ומסרנו אותם לחנות חיות".
רוחות רפאים ורהיטים מאובקים
בניגוד לשיכונים הגדלים בקצב ממאיר בצפון העיר ובמזרחה, הדירות בשכונות הוותיקות של תל אביב נושאות עמן את סיפוריהם של שלושה דורות. מעטים מאיתנו תוהים על זהותם של הדיירים הקודמים – בייחוד על דיירי הדור הראשון – אך רוחות הרפאים שלהם רודפות את הדירה באופנים נסתרים, דרך ציורי קיר חבויים, רהיטים מובנים שבלתי אפשרי להיפטר מהם או ארונות משקאות מאובקים שהפכו בחסות תרבות הווינטג' מרהיט פונקציונלי לפנינה עיצובית. "בכל פעם שאני מביט בארון המשקאות אני חושב על האדם שהיה פותח אותו בגאווה", מספר תומר, הדייר הנוכחי בדירה (מאז 2015). ואכן, מדי ערב היה צבי רוזנשטיין ניגש לאותו ארון בדיוק ומוזג לעצמו כוסית קוניאק שהיה מכלה בלגימה אחת.
"זו בהחלט דירה עם אופי ויצא לי לא פעם לדמיין איך נוצרה הדינמיקה של החיים בה כמשפחה", מוסיף נעם. "המטבח שיוצא לחדר האוכל, החפצים בבוידעם (שבו, אגב, היו מאוחסנות הבונבוניירות של האורחים המרובים של הזוג רוזנשטיין, פעמים רבות עד שפג תוקפן – ג"פ), המרפסת העורפית המשותפת לשני החדרים. כל אלה הופכים אותה לדירה ייחודית ומייצרים בה אווירה חיובית: היא פתוחה, מוארת ומרווחת. הרגשתי שחלקים בדירה נבנו והתעצבו בהתאם לאנשים שגרו שם. אנשים שלא ראו בה רק נכס מניב, זה הרגיש כאילו אתה גר במקום שלמישהו אכפת ממנו".
מובן שגם דברים רבים השתנו. ב־ 2003 הייתה השכירות החודשית 650 דולר; היום השכירות היא כמעט פי שלושה. פינת האוכל, ששימשה את משפחת רוזנשטיין לאכילה במסובין, הוסבה כבר בשלהי העשור הקודם לחדר עבודה, כי היום אוכלים את ארוחת הערב מול סדרה בנטפליקס. הטפטים שעיטרו את קירות הסלון והמסדרון הוסרו במלאכה לא פשוטה, ב־2005 הותקן המזגן הראשון, והשולחן במבואה, שבמשך שנים נוצל לטובת פינה עם טלפון חוגה, כיסא וספר טלפונים בהישג יד – לא משמש אפילו טלפון קווי. השכנים, שבבניין ההיסטורי נהגו לפתוח את בתיהם בפני שאר דיירי הבניין ("חוץ מזוג הייקים בקומת הקרקע, שלא היו מרשים לנו לשחק בין שתיים לארבע", אומרת מירי) מנוכרים יותר זה לזה, אם כי זוג הסיינטולוגים שהיה מנסה לגייס את ניב ועומר לכנסייה עדיין מתגורר בבניין, וחדל בינתיים מעבודת המיסיון.
יש רק פריט היסטורי אחד המתגלה כקונצנזוס מוחלט בפי כל הדיירים: דלת המחיצה המרופדת המפרידה בין הסלון לחדרי השינה, המצליחה לאשרר את יעילותה גם לנוכח אתגרי הרעש aמציבים לה שותפים בני המאה ה־21 . "אם מישהו מאיתנו היה בתקופת מבחנים והשותף השני רצה לארח, תמיד היה אפשר לסגור את הדלת ולחתוך", מסכם עומר. "קשה להאמין, אבל זה אשכרה עשה את העבודה".