לילות שלא נזכור: זה קשה לתעד היסטוריה של בילויים. אבל צריך

בתל אביב קל מאוד לקרוא למקום "מוסד", גם אם הוא היה קיים בקושי עשור. גם אנחנו חוטאים בזה לפעמים (אולי קצת יותר מלפעמים), אבל מה אפשר לעשות? המציאות בשטח מכתיבה כאן דבר פשוט: רוב העסקים שנפתחים ממהרים להיסגר גם בימים בלי משבר כלכלי וגם לא זמן קצר לאחר הקורונה. זה תמיד היה ככה: אתם הולכים לאותו מועדון במשך עשור? נס גלוי. יושבים בבר שפתוח מאז שנות ה-90? לא להאמין, איך הם עדיין פה, איזה יופי. וכך מקומות כמו השופטים (מאז 1981) או המנזר (1992) הם תופעה נדירה.

זיכרון של בליינים נוטה להיות קצר מסיבות מובנות מאליהן, ואכן ההיסטוריה של הבילויים נעלמת בתל אביב. חולדאי אולי בא לבקר בבלוק כמה פעמים, אבל האם מישהו הולך להתקין בתחנה המרכזית לוחית הנצחה "כאן פעל מועדון הבלוק"? לא, וזה עוד בלי קשר לכך שמתישהו בקרוב יורידו את כל המתחם הזה. בינתיים, בהרבה מקומות בעולם כבר הבינו לא רק את החשיבות של התיעוד אלא גם שהוא צריך לבוא יד ביד עם עזרה לבתי הבילוי להישאר פתוחים. עיריות בערים משמעותיות בעולם פותחות רשויות מיוחדות לעידוד מקומות הבילוי. אחת המדינות שהבינה זאת מאוחר יחסית היא ניו יורק, שם פתחו את "Office of Nightlife", שתוקצב (יחסית לניו יורק) בסכום צנוע של כחצי מיליון דולר. דוגמא קטנה למשרד שמטרתו לעזור לנווט את ניהול חיי הלילה השתלמה ביג-טיים כאשר שנתיים לאחר הקמתו העיר נכנסה לסחרחרה סביב הקורונה ובעזרת ניהול של המשרד הצליחו לנהל את היציאה מהמשבר לכל חיי הלילה באופן מסודר.

מועדון קו בתל אביב. 2003 (צילום: הנס פיין, לע"מ)

לכן מדובר קודם כל בשינוי תפיסתי, עניין של הפנמה שחיי לילה, גם אם הם מטבעם דבר בר חלוף שנשכח בקלות (במיוחד אם עושים אותם כמו שצריך), הם עדיין משהו ששווה שימור והיסטוריה. אז הידעתם? בין 2001 ל-2002 עלו כמות מקומות הבילוי המיועדים ללהטב"קים בתל אביב מ4 ל-10, רק כדי להדרדר שנה אחרי זה לשלושה מקומות בלבד. ב-1923 פוטר הקונדיטור אליעזר גדנסקי מבית הקפה הקזינו, מבתי הקפה הראשונים בתל אביב, והלך לפתוח את בית הקפה המתחרה קפה גדנסקי בו ישבו משוררי התקופה כמו ביאליק. הסניף היחיד של הארד רוק קפה שהיה בארץ נפתח בדיזינגוף סנטר ב-1993 ונסגר לאחר ארבע שנים בלבד, לטענתם בגלל פיגוע שהיה סמוך אליו והבריח את הלקוחות לעד. אז איך אני יודע את כל זה (ואת מי זה מעניין)? מיזם חדש מנסה למפות את ההיסטוריה כולה של מקומות הבילוי בתל אביב (וחיפה, בשביל ההיפסטרים שכבר נמאס להם מהעיר). דיברתי עם העיתונאית ומנהלת המוצר רעות מרים כהן ועם שותפה למיזם (ובן זוגה) המתכנת אמיר עוזר, כדי לשמוע עוד אנקדוטות מגניבות לשיחה הבאה בה אתקע מול יודעי דבר תל אביביים מעצבנים שנדמה שיודעים הכל על העיר הזאת.

>> מפת הזמן (שם זמני): מפת הבילויים של תל אביב לאורך השנים

אז איך התחיל הפרוייקט שלכם?
"הייתי באיזו תקופה בין עבודות והיה לי קצת זמן פנוי", מסבירה כהן. "הלכתי עם אמיר ברחוב אילת, יש שם שלט גדול של 'זמן אמיתי'. נכון שזה הקורס של הברמנים אבל גם שאלנו את עצמנו האם כאן היה המועדון 'זמן אמיתי' שהיה מועדון רוק מיתולוגי בניינטיז. היה שם גם פיגוע פעם. ניסינו להבין אם המועדון מפעם היה שם או לא. חיפשנו באינטרנט אם הוא היה שם אמת ובאיזה שנים היה קיים ולא היה בשום מקום את המידע הזה. יש בעיה בארץ שאין ארכיונים של דברים, בטח לא של דברים שקשורים לתרבות ובילויים… ההיסטוריה נעלמת".

קצת יותר מעשור זה כבר מוסד. הבלוק ב-2014 (צילום: גוני ריסקין)

רגע אז לפני שממשיכים, מה גיליתם על זמן אמיתי?
"אז זמן אמיתי באמת היה קיים במקום שראינו באילת 22, נפתח ב88 לפי מה שמצאנו ואנחנו לא באמת יודעים מתי הוא נסגר. התיעוד הכי מאוחר היה מ98. אנחנו מקווים שבאמצעות הפרויקט נוכל למצוא אנשים שיכולים למלא את המידע הזה".

הפרויקט שלהם הוא למעשה מפה אינטרקטיבית עם ציר זמן שאפשר לנוע עליו ולראות מה היה קיים ואיפה. הפרויקט שלהם נמצא כרגע בשלב בטא מוקדם, והם שואפים להוסיף אליו פיצ'רים נוספים, כמו אפשרות להוסיף תמונות וסיפורים מכל המקומות, והם מקווים שהפרויקט המלא יעלה לאוויר בתוך כמה חודשים.

למה נהייתם כל כך אובססיביים? על מה זה יושב?
"לי יש ממש הפרעה", מעיד על עצמו עוזר. "אני עדיין עושה צ'ק אינים למקומות. זה יושב אצלי על מקום דומה של אהבה לתיעוד ונוסטלגיה אישית. קצת כמו חתול שהולך ומסמן טריטוריה. בתוך כל המציאות הדינאמית של העיר שמקומות נפתחים, נסגרים ואפילו נשכחים זה נחמד שישאר איזה משהו מזה. זה לא סתם מקומות….זה מקומות חשובים שלנו כקהילה בעיר הזאת. מקום היה קיים הרבה שנים והביא הרבה שמחה ונחת לאנשים ואז פשוט נעלם ואין אפילו זכר למתי הוא היה קיים. זה המינימום, להוקיר אותו".

מתעדים בשבילנו את הבילויים של תל אביב. אמיר עוזר ורעות מרים כהן

איזה מקום הכי היה לך מגניב למצוא?
כהן: "בפינה בין אלנבי לביאליק לטשרניחובסקי פעם היה רחוב בצלאל, שזה גם מבלבל כי הרבה מהכתובות שהיו פעם הן לא אותן כתובות היום. הפינה הזאת יש לה היסטוריה ממש מפורטת, משנות השלושים עד לפני שנתיים כל הזמן היו שם עסקים מצליחים. מקפה ספיר שהיה מהבתי הקפה הראשונים בארץ, לגן רוה (אין קשר לכותב שורות אלה – רר"ר), למקום עם השם הפרובוקטיבי 'שלושה כושים'. אחר כך היו שם מועדונים וגם את קפה ביאליק".

בעוד כהן ועוזר מתעניינים בתיעוד והנגשה של המידע אותי גם עניין לראות מה המידע אומר עלינו כעיר. איך השתנו פני המקומות מאז ועד היום, כמה הצליחו ומתי נסגרו. מבט מעמיק על הפלטפורמה שלהם יוצר תמונה עגומה משהו. אתחיל רגע מדוגמאות של אז ושל היום. קפה נגה שהוקם בשנות 1937 שרד עד שנת 2015. התיאטרון שהוא כנראה מועדון הגייז הראשון בארץ, שרד כמעט עשרים שנה וזה עוד בתקופה אחרת לגמרי ביחס לקהילה הלהטב"קית. היום, אם מקום נשאר פתוח עשור או יותר זה בגדר פלא. וגם אז יקדשו אותו כמוסד "הישן והטוב". העולם השתנה וכדי לשמור על מקומות פתוחים לכמה עשורים כמו שהיה הסטנדרט פעם צריך גם שינוי תפיסתי.

אבל יש כאן גם עניין תרבותי עמוק יותר. תרבות בילוי היא משהו שהיה תמיד צריך להיאבק עליו בישראל כדי שיחשב ללגיטימי – לא רק מטעמים של הישרדות מסחרית אלא גם פשוט כי במשך עשורים רבים, התרבות המיינסטרימית התייחסה להנאה בביטול רב, וזה משהו שהולך איתנו עוד מאז הפעם ההיא שלא הרשו לביטלס להופיע בארץ. במשך עשרות שנים בילוי והנאה נחשבו למשהו לא ראוי, לא רציני, לא בדיוק חלק מהמשימה הלאומית של בניית הציונות – ולכן גם אף אחד לא טרח לתעד ברצינות עשרות ומאות ברים ומועדונים שקרו בהם דברים מרתקים, שמסלולי חיים השתנו בהם לטוב ולרע, שחברויות ומשפחות נבנו והתפרקו בהם. הם לא נתפסו כמו משהו שיש לו מקום בהיסטוריה. רוצים הוכחה? תבדקו רגע עם עצמכם מהם מוסדות הבילוי שאנחנו הכי זוכרים מהעבר שלנו? איך לומר זאת – כן, זה אלו שהיו בהם פיגועים.