ההצגה של העצמי: צילום, קוויריות ומה שביניהם

לצילומים של יעל מאירי נחשפתי לראשונה באפריל האחרון, במסגרת יריד "צבע טרי". משהו בעבודות של מאירי משך אותי, שאב אותי פנימה בלי הסבר. רק כמה רגעים של התבוננות הספיקו כדי להבחין שבין צילומי גופי הגברים והצמחים מתועדת גם מאירי עצמה בסדרה של פורטרטים עצמיים. הפורטרטים האלו מעניינים במיוחד: הם מציגים גוף בעל זהות מינית לא בינארית, שאינה נופלת תחת הקטגוריות של גבר או אשה. ההתבוננות במאירי דרך הצילומים מאפשרת לבחון, להסתקרן ולשאול שאלות על גוף ומגדר, טבע וטבעיות, באופן רחב ומעמיק יותר מאשר בחיי היומיום. לקראת ספר האמנ.ית שלה שיוצא בקרוב, אנחנו מדברות על אמנות, מגדר, אינטימיות וגם אינסטגרם.  

בתור צלמת, מהו לדעתך הכח המיוחד שיש לצילום לעומת מדיומים אמנותיים אחרים?

יש משהו בלהחליט על המבט ולייצר את המבט שלי כנקודת בסיס שהוא מקום שנוח לי לעבוד איתו. בדרך כלל כשאני חושבת על איך אני רוצה שיראו את העבודות, מעניין אותי ליצור חוויה בתוך המרחב, מעיין חוויה של "דפדוף" כמו בספר או חוברת. איך מי שרואה את העבודות נפגשת איתן. אני פחות מתחברת לצורה הקלאסית של ההצגה.

אינסטגרם למשל הוא פלטפורמה מדהימה. למדתי צילום בכל מיני מקומות, כמו "המדרשה" ו"מנשר", אבל בסופו של דבר אני תמיד אומרת שלמדתי המון מפליקר, שהיא אפליקציה, או למעשה אתר, שהקדים את אינסטגרם. זה מאוד השפיע עלי ואני חושבת שמאוד רואים את זה בעבודות. למשל, האופן בו אני משתמשת ביד שלי, הוא מעין מניירה שמאוד קשורה לתרבות הצילום הדיגיטלית והאינסטגרמית.

הצילום בטלפון הוא חלק מרכזי מהפרקטיקה שלך לצד הצילום במצלמה מקצועית. יש בעיניך הבדל בין השניים?

קודם כל, ברור שיש הבדל באיכות. מעבר לזה, מאוד מעסיקה אותי המחשבה איך מגיבים אלי ואל המצלמה. אם אני מרימה את הטלפון זו פעולה שהיא יותר זניחה ומקבלת הרבה פחות תשומת לב מאשר כשאני מרימה מצלמה מקצועית וקצת יותר מאסיבית. אבל מצד שני אני גם רואה את המצלמה כמעין כלי להתחבא מאחוריו, לעומת הטלפון שמאפשר להיות במפגש יותר ישיר איתי. המפגש הזה חשוב בעיני כי אני חושבת שכשאני מצלמת אנשים שאני לא מכירה אז הנוכחות שלי ואיך שאני נראית, בגלל שלפעמים אולי לא ברור אם אני בן או בת, יכול לייצר מפגש מעניין.

מה הכוונה?

יש משהו מאוד פלואידי בנראות שלי. אני מאמינה שאם הגוף שלי לא היה נראה כך, אם, למשל, לא היה מתחיל לגדול לי שיער במקומות שלנשים "לא אמור לגדול", החוויה שלי בעולם היתה שונה והיחס שהייתי מקבלת היה שונה. הפן החברתי של הדברים והיחס שהסביבה נותנת לנראות הוא מאוד מרכזי בעיני. כשפונים אלי  כגבר- השאלה היא מה השיחה הזו מייצרת, וכשפונים אלי  כאישה- מה השיחה הזו מייצרת. השאיפה שלי היא שלא משנה באיזה מגדר יפנו אלי, אני אצליח להביא את עצמי במאה אחוז.

לדעתך הזהות וההגדרה שלך משפיעות על העבודה האמנותית שלך?

העניין של טבע וטבעיות הוא דבר שאני מגיעה אליו מהביקורות והתגובות שאני מקבלת במרחב. הרבה פעמים תופסים את הגוף שלי ומתייחסים אליו כמשהו לא טבעי, חריג, ומנסים להבין "מה זה הדבר הזה" שהוא אני. זה מוביל אותי לנסות לפרק את המחשבה שאנחנו יודעים מה זה להיות אשה או גבר. אלה לא רעיונות שלי, אבל המפגש שלי עם הדברים האלה הוא מאוד יומיומי. הדיוקנאות העצמיים שלי מופיעים בתוך גוף העבודה גם כן. אני משתמשת בגוף שלי בדיוק בשביל להאיר או לפתוח את הדברים האלה. העיסוק במגדר הוא חלק מאוד גדול מהעבודות.

האם לדעתך יש גבול? מתי העיסוק בך ובמגדר שלך עוזב את האמנות והופך להיות עיסוק "רכילותי" ביוגרפי בלבד?

יש פרטים שנוח לי לדבר עליהם ויש פרטים שבעיני כבר לא קשורים לאמנות. זה לפעמים קצת מוזר לדבר על זה. יש גם מקרים בהם אנשים ממש מסתכלים עלי מוזר ובוחנים אותי ואת הגוף שלי. חלק מחוסר הנוחות שלי גם קשור לזה שאני לא יודעת את מי זה יפגוש. ברגע שאני מדברת עם מישהו אחד על אחד, כמו שדיברנו שתינו לפני הראיון, אז מאוד נוח לי לדבר על המגדר שלי או החיים האישיים שלי. אבל ברגע שאני לא יודעת את מי זה יפגוש זה אחרת, כי מאוד חשובה לי השפה והדיוקים. זה קצת כמו מה שקורה לי עם צילום. אם מישהו אחר יצלם אותי, יצור ייצוג שלי או יפנה אלי מבט, יהיה לי פחות נוח עם זה מאשר אם אני מפנה אל עצמי את המבט בדיוקן עצמי.

את מצלמת הרבה פורטרטים עצמיים לצד פורטרטים של אחרים. מה היחס בין שני גופי העבודות?

גוף מאוד מעניין אותי. מעניין אותי לבחון כמה לאנשים נוח בגוף שלהם, איך נוח להם לעמוד, מה הם רוצים להראות. מאוד מעניינת אותי ההצגה של העצמי. אבל יש בזה גם משהו מיתמם להגיד שכשאני מצלמת אותך אני מראה אותך, כי אני מראה את איך שאני מסתכלת עליך. הסדרה של צילומי הגברים התחילה ממקום שהבנתי בדיעבד, והוא של חקירה של איך הגוף שלי היה נראה אם או כשהיה גברי. מאוד מענין אותי לבחון רכות מול חספוס למשל. בשיחה עם חבר טרנסג'נדר, שהתרחשה בזמן שצילמנו, הוא תיאר את הרגשות שלו לגבי האגן שלו. האם האגן נראה יותר גברי או נשי למשל. הבקשה שלו לגבי מה להראות וממה להימנע היא בדיוק מה שאני רוצה להביא בצילום שלי.

נראה שיש ממש דו שיח בינך לבין המצולמים, מילולי וגם ויזואלי

כן. מהמקום הזה גם חשוב לי שאנשים יאהבו את הצילומים של עצמם. אלה דברים שמגיעים מתוך שיח של הסכמה. אני מצלמת אנשים שקרובים אלי, מתוך החלטה, ולכן גם יותר חשוב לי כרגע שמערכות היחסים שלי יהיו טובות מאשר הצילומים. לפני כן צילמתי אנשים שאין לי קשר איתם והרגשתי לא נוח שאין לי דיאלוג איתם. היום אני רוצה שהמצולם יהיה שותף, שיאהב ויהנה. אני מרגישה שזה יותר צודק ומוסרי. בו זמנית, כשאני מצלמת את עצמי יש בזה הגחכה של איך שאני נראית, מעין משחקיות. בתוך העבודות האלה אין שאלה של הסכמה או ניצול. אני גם מרגישה שהגוף שלי מאפשר לדבר על הדברים באופן קצת יותר מדויק וחופשי.

ועכשיו יש פרויקט חדש בתהליך – ספר אמנ.ית ראשון שיוצא בקרוב

נכון. על הספר התחלתי לעבוד לפני שנתיים, כשלפניו פרסמתי חמש חוברות. הוא מורכב מארבעה פרקים כשבכל אחד מופיע ראיון שניהלתי עם אנשים שאני חוזרת ומצלמת והם חלק מהמעגל הראשון בחיים שלי: אמא שלי, בת הזוג שלי, ניצה, ואנדי, שהוא חבר אהוב ומוכשר. השיחה האחרונה היא שיחה שלי עם העורכת של הספר, שירז גרינבאום. בתוך השיחות יש רצון לנסות ולהבין למה אנחנו מצטלמים, מה הגבולות שלנו בתוך זה, מה מי שמצטלם מרגיש לגבי ההצטלמות. זה לא אומר שבתוך הפרק של אמא שלי יש רק תמונות שלה, אבל הראיון קובע מעין טון מסויים לפרק. הספר גם כולל מאמר אקדמי שד"ר סיון רג'ואן שטאנג כתבה, שהוא בעיני אחת המתנות של הספר הזה. המאמר מצליח גם לסקור את העבודה שלי וגם לחבר אותה למקומיות ולהיסטוריה הציונית, לצד סקירה של ההתרחשות של אמנות קווירית בארץ. למעשה, זו הפעם הראשונה שנכתב מאמר כזה.

לגבי השם של הספר, הוא נקרא "ספר אמנ.ית" ולא "ספר אמן", כמקובל. זו שאלה איך בתוך העברית שמתעקשת על הפרדות מגדריות אפשר לייצר משהו שהוא יותר פלואידי. כשנולדתי הרופאים החליטו שאני בת ודרך זה למדתי לדבר בשפה שאי אפשר להימלט בה מהמגדר. עם הרבה אנשים אני מדברת בלשון אישה, אבל זו שאלה איך בטקסט אפשר לסמן את המורכבות המגדרית שהיא כל כך רלוונטית גם בעבודות שלי וגם לשיח שלי. אם היינו מדברות באנגלית היה הרבה יותר קל,  הייתי מבקשת שתפני אלי ב-they. אבל בעברית זה לא כל כך פשוט.

המימון הסופי להפקת הספר מגוייס דרך הדסטארט. למה בחרת בפלטפורמה הזו?

יש לי חיבור למרחב האינטרנטי ולקהילות אינטרנטיות שונות שלקחתי בהן חלק עם השנים. מעבר לזה, יש משהו באינטרנט שמשחרר מהגוף ואולי זו הסיבה שזה מרחב שמאוד נוח לי בו, גם לשם גיוס המימון לספר. הספר יוצא עם מימון של מפעל הפיס ושל אסיילום ארטס אבל לצערי זה לא מספיק וצריך עוד פוש אחרון כדי באמת  לאפשר לספר לצאת לאור. כאן ההדסטארט נכנס, בתקווה שאכן אצליח לגייס את הסכום כולו.

זה פרויקט מאוד מרגש בעיני, שיוצא אחרי עבודה של הרבה מאוד שנים והרבה מאוד אנשים לקחו בו חלק לאורך הזמן שאני מצלמת. אם עד כה הייתי מצלמת, עורכת ואז משחררת משהו לעולם, ההדסטארט מאפשר לאנשים להצטרף ולתמוך עוד לפני שהספר עצמו רואה אור. זה ממש מרגש לראות את התגובות שאני מקבלת מאנשים. אם אני מדברת על קשר ועל לעשות דברים ביחד – זה ממש זה.