מהאקדמיה למוזיקה לאירוויזיון: ראיון עם המפיק המוזיקלי של נטע ברזילי

את נטע ברזילי כולנו כבר מכירים. עכשיו הגיע הזמן להכיר את המפיק שלה - אבשלום אריאל, בוגר האקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל אביב: "לפעמים לשמוע שיר פופ מעולה זה הרבה יותר מעניין מעוד יצירה אוונגרדית שמשחזרת את מה שנעשה כבר לפניה"

נטע ברזילי (מתוך הקליפ של "Toy")
נטע ברזילי (מתוך הקליפ של "Toy")
21 באפריל 2018

רובכם כנראה מעולם לא שמע את השם אבשלום אריאל, אך את העיבודים המוסיקלים שלו אתם בוודאי מכירים. בוגר האקדמיה למוסיקה באוניברסיטת תל אביב במחלקה לקומפוזיציה, אבשלום, עוד לא בן 26, הוא היום המפיק של הזמרת שלנו לאירוויזיון, נטע ברזילי. ביום שלישי הקרוב יערך מפגש מלחינים עם אבשלום אריאל באוניברסיטת תל אביב ולקראתה יצאנו לבדוק- איך בדיוק מלחין של מוסיקה קלאסית מגיע להפיק את השיר שמייצג את ישראל באירוויזיון, ואיך (לטענתו) זה בכלל לא מתנגש.

לפני שנדבר על הדברים שאתה עושה היום, בוא נדבר על הרקע שלך כמלחין מוסיקה קלאסית. תמיד עסקת במוסיקה קלאסית?

לפני שלמדתי באקדמיה לא ממש הגדרתי את עצמי כמלחין, הייתי כותב שירים ועיבודים, וכשנכנסתי לאקדמיה התחלתי לכתוב יצירות שנכללות תחת הז׳אנר של מוסיקה קלאסית אוונגרדית. אבל לפני ותוך כדי שלמדתי באקדמיה עשיתי גם פרוייקטים של מוסיקה ווקאלית – גם בלהקה שלי, ״סאל חרדלי״, שפועלת ממש כלהקת רוק, וגם בפרויקטים עצמאיים שלי כמו אופרת רוק שכתבתי בשנת 2011 בשם ״מקהלת הנערות של לאב ביץ׳״, אופרה שהייתה על הגבול שאני תמיד פועל עליו בין מוסיקה פופולארית ורוק לבין אוונגרד ואפילו זיקה מסויימת למוסיקה קלאסית מודרנית.

להקת "סאל חרדלי". מימין: אורי קוטנר, אבשלום אריאל, שאול ברקן, יהונתן שמילוביץ, טום בוליג (צילום: בן קלמר)
להקת "סאל חרדלי". מימין: אורי קוטנר, אבשלום אריאל, שאול ברקן, יהונתן שמילוביץ, טום בוליג (צילום: בן קלמר)

בפרויקט ״ריצה״ שיצרתי בשיתוף קבוצת התיאטרון רות קנר (שהיא גם אימו של אבשלום, ומלמדת באוניברסיטה בחוג לאמנות התיאטרון) הלחנתי סיפור קצר של ס. יזהר בשם ״ריצה אצל הים״ כשיצרנו ממש הצגת תיאטרון בה המוסיקה היא הדבר המרכזי. במוסיקה בהצגה היה אלמנט של דרמה והתפתחות דרמטית, והמוסיקה עצמה מספרת סיפור, בשונה משיר שמנותק ומרחף בחלל. בנוסף, חזרתי למוסיקה ווקאלית גם בשירים שאני כותב להם טקסט ומוסיקה.  בשני התחומים האלה עשיתי חזרה מלהיות מלחין של מוסיקה אבסטרקטית כמו במסורת האירופאית הקלאסית, אל דבר שמאוד משך אותי- התעסקות עם קול, טקסט ודרמה.

איפה אתה רואה את ההשפעה של הלימודים שלך במחלקה לקומפוזיציה על היצירה שלך היום?

המורה שלי לקומפוזיציה באקדמיה, שנערץ עלי, הוא ראובן סרוסי. ראובן הוא מלחין כביר ומלא בתעוזה בזכות עצמו, וגם מורה אדיר. הוא אמר לי שאני צריך קודם כל לדמיין משהו, זה לא חייב להיות צליל, זה יכול להיות גם טקסטורה או פרספקטיבה מסויימת, ולצאת ממנו. זה הפך לדבר מאוד מרכזי בצורה שבה אני חושב ויוצר. בתוך כל מהלך מוסיקאלי שאני בונה יש איזו תחושה סמויה מתחת לפני השטח, שהיא חשובה לא פחות מהצלילים והמקצבים.

היצירה שלך היום מאוד שונה ממה שעשית כסטודנט. אתה עובד עם נטע ברזילי, הנציגה של ישראל לאירוויזיון הקרוב. איך נוצר הקשר ביניכם?

את נטע הכרתי כשחיפשתי זמרת לפרויקט ״ריצה״. חיפשתי זמרת שתוכל להכנס לאנרגיות של התפקיד של ה"רוח" בסיפור וזה היה חיפוש קשה. בשלב מסויים אחת השחקניות בקבוצה שלחה לי וידאו של עשר שניות שמראה זמרת ששרה במועדון קטן, וזו הייתה נטע. מאותו רגע התחלנו לעבוד יחד, ואנחנו עובדים יחד עד היום. נטע מגיעה מעולמות של סול ואר אנ בי ואני התקלתי אותה במוסיקה מאוד ביזארית, מלאה בא-טונאליות ורבעי טונים, והיא הרגישה בבית מאוד מהר. לדעתי, למרות שהיא עושה פופ והיא פרפורמרית אדירה, נטע היא אוונגרדיסטית בלב והיא תמיד משתמשת בקול שלה באופן נסיוני.

מאז העבודה המשותפת ב"ריצה" המשיכו אבשלום ונטע לעבוד יחד. תחילה הוא ייעץ לה בזמן "הכוכב הבא" באופן לא פורמלי ועם הזמן הפך להיות המפיק שלה. היום הוא עובד איתה על השיר שמייצג את ישראל באירוויזיון, TOY, במקביל לעבודה על האלבום הראשון שלה.

מה דעתך על האירוויזיון? זה משהו שאי פעם חשבת שתיקח בו חלק?

באופן כללי אני חושב שהאירוויזיון הוא פלטפורמה שיש בה מקום להפתעות כך שיכולים לקרות דברים מעניינים. עם זאת אני לא חושב שזו זירה מוסיקאלית מעניינת במיוחד היום. אולי מבחינת שואו קורים שם דברים מעניינים, אבל לא מבחינה מוסיקאלית. באופן אישי זו התנסות מטורפת עבורי, במיוחד מבחינת גודל ההפקה, הבמה, והפרופיל הענק של האירוע. זו תופעה תרבותית מרתקת בעיני ובשנים האחרונות היא גם נתנה הרבה דחיפה וחשיפה לתרבות של הקהילה הגאה. לא חשבתי שאי פעם אקח חלק באירוע כזה אבל זה גם לא מפתיע אותי בכלל. אני תמיד נמשך לדברים קיצוניים.

אתה חושב שיש לנו סיכוי לזכות?

אני מאמין שנזכה. מדובר בשיר הכי חזק השנה ובמועמדת הכי חזקה ששמעתי מבין המדינות השונות. נטע היא זמרת יוצאת דופן מכל הבחינות, בין אם בכריזמה שלה, ביכולת שלה להחזיק במה, או מבחינת היצירתיות שלה בשימוש בקול. אני חושב שבגלל הפרסונה שנטע מביאה, שהיא אקלקטית, חסרת בושה, אנרגטית וכיפית, השיר גם מקבל מהאיכויות האלה. השיר הוא מעין קמפיין לנטע, לפרסונה שלה והיכולות שלה. לא משנה למי היו נותנים את השיר, הוא לא היה מצליח לקבל את הקטע שנטע נותנת לו.

ומה לגבי השיר עצמו?

אני חושב שהעובדה שהתמה של השיר (TOY, שנכתב על ידי דורון מדלי וסתיו בגר) מתחברת לקמפיין #MeToo נותנת לו לגיטימציה. בגלל שהשיר מתעסק בנושא רציני ומנסה להעביר מסר, הוא לא נתפס כבדיחה למרות שיש בו הרבה חלקים הומוריסטיים. העובדה ששיר עם פתיחה כל כך ייחודית ומוזרה הפך ללהיט היסטרי היא הוכחה לכך שאנשים רק צמאים למשהו שקצת יוצא מגדר הרגיל, שיפתיע אותם ואולי אפילו קצת יעצבן אותם. אחרי פעמיים שאתה שומע ומתעצבן אתה מתחיל לאהוב. אני חושב שהעובדה שהשיר כולל בתוכו דברים שגורמים לאנשים להרים גבה זה הכח הגדול ביותר שלו.

למה אנחנו יכולים לצפות מהאלבום של נטע? לדעתך הוא יהיה יותר אוונגרדי מהדברים ששמענו ממנה עד כה?

השאלה היא אף פעם לא "האם זה אוונגרד או לא", אלא "האם אתה מביא משהו חדשני לתחום שאתה נמצא בו". גם בתוך האוונגרד יש אנשים שמחקים את מה שאוונגרדיסטים עשו לפניהם, כך שאין בזה שום דבר חדש או מקורי. הפוטנציאל הגדול של נטע טמון ביכולת שלה תמיד קצת לאתגר את המערכת כפי שהיא קיימת ובנויה כרגע, לראות איפה יש חור קטן דרכו ניתן להשחיל משהו חריג ושונה לעולם הפופ, אבל עדין להשאר בתוך הז׳אנר של הפופ.

נטע ברזילי (מתוך "Toy")
נטע ברזילי (מתוך "Toy")

מה אתה חושב על כך שעבור אנשים רבים היצירה הקלאסית או האוונגרדית מנוגדת לחלוטין לשיר פופ לאירוויזיון? אתה רואה בין הז'אנרים סתירה?

הסתירה היא משהו שאני מחפש. גם בפרויקטים האחרים שלי אני לוקח זמרי פופ למשל, כמו נטע, לשיר מוסיקה שהיא מאוד לא פופית. אני תמיד מחפש לחבר משהו זר עם משהו מוכר ביצירה שלי. אנשים מאוד מופתעים מזה שאני עוסק בשני הז'אנרים האלה במקביל, ואני חושב שצריך כל הזמן לנוע בין גזרות וז׳אנרים, לא לקחת כמובן מאליו אף פעם את המקום שאתה נמצא בו. הדברים תמיד מתערבבים ולשם גם העולם הולך בעידן האינטרנט. מוקדי הכח מפוזרים בימינו ואין כבר קובעי טעם שזו סמכותם שכולם מכירים בה. האמת נמצאת בכל מיני מקומות. לדעתי, לפעמים לשמוע שיר פופ מעולה זה הרבה יותר מעניין מעוד יצירה אוונגרדית שמשחזרת את מה שנעשה כבר לפניה. אנשים מופתעים, אבל אני חושב שצריך להפסיק להיות מופתעים להתחיל לצלול למקומות האלה.

אם נחזור לרגע למקורות שלך – מה דעתך על העולם הקלאסי של יוצאי האקדמיה למוסיקה?

מבחינת הסצנה של המוסיקה הקלאסית ומה שקורה באקדמיה, אני חושב שדרוש תיקון.  הבעיה נמצאת, לדעתי, בבלבול שקיים באקדמיה בין הרצון לתת ליוצרים חדשים את הקול שלהם, ובין דור של מורים שהטעם שלו די שמרני. אחד הדברים שהכי חסרים לי זו התחושה שהאקדמיה למוסיקה היא לא אגף מבודד בשולי החברה שמנסה להתעסק במחקר מעבדתי של צליל. גם זה צריך להיות קיים, אבל לא רק.

אני חושב שמחובתם של יוצרים באשר הם להיות קשובים לשינויים בעולם. לפעמים גם ללכת נגדם, בכוונה אפילו, אבל להכיר בהם. להגיד "אני מכיר את המוסיקה של סטטיק ובן-אל, מכיר קניה ווסט וריהאנה, אבל אני מחליט ללכת נגדם" זה מצוין בעיני. אבל אני לא חושב שזה מה שקורה היום, אני חושב שיש התעלמות מכוונת מהדברים האלה, ואף הרמת אף פושעת כלפי כל מה שלא מגיע מהאקדמיה.

מתוך ההפקה "ריצה". צילום: ז'ראר אלון
מתוך ההפקה "ריצה". צילום: ז'ראר אלון

המוסיקה שלך לא מנסה להיות שמרנית ובכל זאת קיבלת הכרה והוקרה מן האקדמיה לאורך השנים. זכית בפרס קרן קלון לעידוד מלחינים צעירים ובמקום הראשון בתחרות הקומפוזיציה של האקדמיה למוסיקה

אני חושב שאנחנו בתקופה שיקבלו כל אחד. לא יגידו למישהו "אסור לך" כי זה לא פוליטיקלי קורקט, אבל העניין נמצא יותר בדקויות. מה מעודדים, לאילו קולות נותנים מקום, למי נותנים במה, אילו מרצים מביאים. למה אין התעסקות באקדמיה בכל דבר שהוא לא תוצר של האקדמיה? זה מעבר למוסיקה פופולארית באופן ספציפי. יש אינספור אמנים אקספירימנטלים שעושים מוסיקה מתוחכמת בטירוף שנמצאים בזירות אחרות, לפעמים בפאנק, פופ או כל מקום אחר, ולא מדברים עליהם מילה.

ומה לגבי עולם המוסיקה הישראלי שמחוץ לאקדמיה?

להיות מוסיקאי בישראל זו הברכה הכי גדולה שאפשר לקבל, כי ישראל היא מיקס בלתי אפשרי, ולפעמים בלתי נסבל, של תרבויות ופרספקטיבות. מצד אחד התרבות והאמנות שהגיעו מאירופה ועדין מגיעות מאירופה ומארצות הברית עד היום ומראות כמה ישראל פתוחה לעולם, ומצד שני אנחנו בלב המזרח התיכון שהוא מקור עשיר ואינסופי לתרבויות מוסיקליות ואמנותיות, מורכבות, מסתוריות ומלאות ברגש. השילוב ביניהם מדהים בעיני. יש המון דוגמאות לאמנים שעושים את החיבור הזה. גם סטטיק ובן אל מצויינים בעיני, וכך גם הרבה דברים שנמצאים בשוליים של המוסיקה הישראלית.

ולסיום, למה נוכל לצפות במפגש המלחינים איתך?

אני מתכנן להשמיע הרבה מוסיקה שלי מהשנים האחרונות ולדבר על דברים שלא מדברים עליהם בדרך כלל באקדמיה. חשוב לי להראות שאנחנו מוסיקאים במובן הרחב, שאין צורך להגביל את היצירה לנישה מסויימת, ולעודד אנשים להושיט יד לכל מיני אזורים במוסיקה ומחוץ לה. ובעיקר אני רוצה שזה יהיה אירוע שמח.

אבשלום אריאל. צילום: אריאל נשרי
אבשלום אריאל. צילום: אריאל נשרי

מפגש מלחינים עם אבשלום אריאל יערך ב24 באפריל בשעה 16:15, באולם מ14

בבית הספר למוסיקה ע"ש בוכמן-מהטה.