רצינו לעצור ולהתפעל מהאוכל. אבל איך עוצרים באמצע אורגזמה?
חזרנו אל הוטל מונטיפיורי ומצאנו אוכל נהדר בלי התחכמויות ששומר על הרמה הגבוהה של מפעלות רותי ברודו. ההפתעה היחידה לרעה הייתה האווירה במקום, שפעם הצטיינה בשיק אירופאי אלגנטי ורגוע והיום מצריכה שני אדוויל (למרות שטכנית גם שיק של הפגזות בקייב זה "שיק אירופאי")
הדבר הראשון שקרה ברגע שהסתכלנו על התפריט במלון מונטיפיורי (כן, הם קוראים לעצמם הוטל. לא אין צורך לשתף פעולה עם זה), זה ששמנו לב שיש אזור בצד עם מנות יותר קלות כמו סנדוויצ'ים, המבורגר וקונסומה עם רביולי כבד אווז. ופתאום הבנו שאנחנו לא מדברים מספיק על כמה הבראסרי חסר בחיים שלנו. אז נכון, זאת תל אביב, ולהמשיך קדימה תוך כדי הדחקה מוחלטת זו דרך החיים, ואם נעצור ונבכה על כל מסעדה שנסגרת לא יהיה לנו זמן לאכול במסעדות שנפתחו במקומן, אבל הבראסרי לא היה "עוד מסעדה".
יש קצת זילות במושג "מוסד", בטח בהקשרים הקולינריים של העיר, אבל אם באמת היה מקום במילניום הנוכחי שמצדיק את התיאור הזה, אז זה הבראסרי. המקום שבהתחלה עוד כונה "קופי בר סניף אבן גבירול" גידל מהר מאוד אופי עצמאי, הצליח לרתום את האנרגיות של הרחוב הסואן ומלא העשן (ושל נחילי הסלבס) ולהמיר אותם לווייבים חיוביים. הכי קלאס באפס מאמץ, פשטות מתוחכמת באווירה לא מחייבת. וכמובן האוכל. שום דבר מורכב. בלי התחכמויות. רק ביצועים מדוייקים למנות קלאסיות במחירים לא מופרכים. מקום שאתה קופץ אליו כדי לאכול טוב. חלל של אושר צרוף ואין ספור זכרונות. חבר, אתה חסר (כי כיכר רבין– לא חשוב).
אם הבראסרי הי"ד היה מחובר לרחוב, מלון מונטיפיורי תמיד היה הכי מנותק ממנו. מקלט של שיק רגוע בלב הלבנט. המקבילה המזרח תיכונית למועדון חברים קולוניאליסטי. הווילה בג'ונגל. אווירה אירופאית קרירה ונעימה עם אוכל קצת יותר מתוחכם, תפריט יין מופרך בגודלו (זאת איננה מטאפורה, אלא תיאור טכני) ומלא אינטרקונטיננטליה שמדגדגת בישבן. למרבה הצער, זה כבר לא ממש ככה. קודם כל כי הכיסאות במסעדה ממש נמוכים. כלומר, יחסית לשולחנות. וזה הופך את כל החוויה למאוד לא נוחה. וזה עוד כלום לעומת הווליום של המוזיקה שליטרלי לא מאפשר לך לשמוע את עצמך. וזה מבאס. כי כוחו הגדול של מלון מונטיפיורי היה באלגנטיות. כסאות נמוכים מדי ומוסיקה חזקה מדי זה לגמרי לא בפורמט. למרות שטכנית גם שיק של הפגזות בקייב זה "שיק אירופאי".
>> המסעדות הכי טובות בתל אביב: בכמה מהן כבר ביקרתן?
>> איך פסטה בגלגל פרמזן הצליחה לשבור את ליבנו?
למרבה השמחה, בצד של האוכל, כמו על חוף ירדן, כמו מאומה לא קרה. התחלנו עם מנת אלבקור נא ברוטב יוזו. האלבקור, אם פספסתם את אלפי הספיישלים במסעדות החודש, הוא זן של טונה שמגיע לאזור שלנו בחודשים יוני-יולי ואז נעלם עד השנה הבאה. כאן הוא מגיע נא, על פרוסות דקות של קולרבי, עם רוטב יוזו. הדג עצמו, קצת יותר בהיר מטונה, הגיע בפרוסות שמנמנות ונעימות שנמסו על הלשון. הקולורבי, בזכות הקראנץ, שידרג את הדג באופן מפתיע (זה קולורבי. העובדה שהוא עושה משהו מלבד לגרום לאנשים לעקם את הפרצוף זה כבר הישג). הרוטב הבאמת מופלא פשוט הוסיף בעיטות של חמיצות ומתיקות ישר לבלוטות האושר. איזה כיף של מנה.
סלט השרימפס עם איטריות הצלופן המשיך את הרמה הגבוהה, פלוס קיבל נקודות אקסטרה בזכות הקלילות שבה הסכימו להגיש אותו עם הכוסברה בצד לטובת המתקשים שבינינו. סלטי איטריות זה תמיד כיף, אבל כאן השילוב בין השרימפס שירדו מהאש בדיוק בשניה הנכונה והרוטב המבריק (כן, זה לגמרי עומד להיות מוטיב חוזר) הפכו את זה להרבה יותר מסלט. את המנה הבאה, ארטישוק ירושלמי, ביצה עלומה ופיסטוק, לקחנו כי זה נשמע מופרך לחלוטין. ואכן זה היה מופרך. זה לא היה רע בשום צורה, הארטישוק היה צלוי מעולה על סף שריפה כמעט, והביצה העלומה ששברנו עליו עטפה אותו בקרמיות, אבל הפיסטוק, שאמור היה לתת משחק מרקמים לא הורגש באופן אחיד, הביס היה קצת שומני והכל הרגיש קצת כבד מדי. אפילו הרוטב הנהדר (אמרתי לכם) לא הצליח להחזיק את רף הציפיות, בטח אחרי רגעי האושר שהיו עד כאן.
אם הייתה תחושת אכזבה קלה היא נעלמה כשהגיע הטורטליני על קרם תירס ותאנים צלויות. הכיסונים, שהיו ממולאים בגבינות, היו מאוד קשוחים בפני עצמם. הגבינה הכחולה בפנים הייתה ממש אלימה. אבל ברגע שלקחת את הכיסון ביחד עם קרם תירס ותאנה, פתאום קרה משהו. הנעימות של התירס (מהסוג שהוא כל כך נעים וחברותי שאפילו הפסיכולוגים של חתונמי היו מצליחים למצוא לו שידוך) והמתיקות של התאנים מתחברים לכיסונים, כל החלקים מסתדרים במקום כמו בצילנדר של כספת, ובבת אחת נפתחת דלת מטאפורית ונחשול של טעמים אדירים שוטף אותך עד קצות האצבעות, ברמה של לריב על הכיסון האחרון ("הכיסון האחרון", אגב, זו סדרה שהייתי שמח לראות בנטפליקס).
רק שאין צורך לריב ,חברים, כי יש כאן עכשיו עוד מנה אדירה: הפעם אורז אסור עם בשר סרטנים. אורז אסור, אם לא טרחתם לעשות את מה שאבא של הרשל'ה עשה (כלומר לגגל), הוא זן אורז שחור/סגול שקיבל את שמו כי השימוש בו היה מותר למשפחה הקיסרית הסינית בלבד והוא היה אסור לשאר תושבי האימפריה. וזה לא מפתיע שהקיסרים שמרו אותו לעצמם: מדובר בזן אורז ייחודי עם מרקם עדין שרוקד על הלשון. השילוב שלו עם בשר הסרטנים המתקתק הוא רגע שכותבים עליו יצירות קלאסיות. על הנאמס אין לי שום יכולת להרחיב. כל מה שניתן לומר בשלב הזה, יונית, הוא שהם היו ממש קראנצ'ים וממש מוצלחים. במה הם היו ממולאים? אין לי מושג. אבל היה שם קראנץ' וזה היה טעים. זה הוגש נהדר, כולל העלים שאמורים לעטוף איתם את דפי האורז המטוגנים וכבר היו מסודרים לאכילה, הגיעו גם רטבים כדי לטבול אותם, אבל זה לא חשוב. כי זה נאמס. שום דבר לא רלוונטי כאן מלבד הדרישה שהם יהיו קראנצ'ים וטעימים. ובזה הם לגמרי מצליחים.
ואז האוכל הפסיק להגיע. נשארה עוד מנה אחת והיא לא באה. חצי שעה פשוט ישבנו וחיכינו. סליחה, אחרי 10 דקות הגיע מלצר והחליף לנו צלחות אישיות וסכו"ם. אבל אז הוא הלך ו-20 דקות באמת לא קרה כלום. שזה די מדהים, כי הדבר הראשון שאמרו לנו כשהתיישבנו הוא שיש לנו את השולחן רק לשעתיים. אירופה? זה תרגיל ברמת סמל מחלקה במחנה 80 שנותן לך זמנים אבל מרחיק לך את קו הגמר בשביל שלא תעמוד בהם.
האמת שהיה שווה לחכות בשביל צוואר הטלה. קודם כל כי זו מנה מהממת. מגש יפהפה שעליו קערה (קטנה למדי, חייבים להודות) של בשר צוואר מפורק, קערות רטבים (טנדורי, צ'אטני עגבניות) וקערת מלפפונים מוחמצים. אם זה לא מספיק, במרכז המגש הונחה ערימה של מה שאין ברירה אלא להגדיר כהכלאה בין לחוח לפאנקייק. וכמה שזה נראה טוב, זה מייצר ביס שהוא גדול מהחיים. הלחוח הזה הוא כיס מושלם לשים בו אוכל. השילוב בין הבשר הרך אך גם פריך, לבין רטבים מעולים והקראנץ' של המלפפון, נעטף בספוגיות של בצק ויוצר ביס שהוא מצד אחד טעים באופן מוכר עד כאב, ומצד שני כל כך שונה מרקמית ממה שאנחנו רגילים שאי אפשר שלא לעצור באמצע שלו כדי להתפעל (אבל מיד להמשיך, כי מי רוצה לעצור באמצע אורגזמה?).
>> 10 הארוחות הכי טובות שעודד קרמר אכל ב-2022 (עד כה)
>> אפקט הוואו הוא חשוב. אבל בארוחה הזאת הוא לא הספיק
בשלב הזה, כבר היינו גמורים, אז חרגנו ממנהגנו והזמנו רק שלושה קינוחים. סליחה, זה לא יקרה שוב. כלומר דווקא הקינוחים כאן לגמרי יקרו שוב. טארט המישמשים היה חביב למדי. הבצק היה טוב, המשמשים היו… משמשים. וזהו. לא שזה היה רע או שלא סיימנו את המנה, זה פשוט היה חיוור לעומת הקינוחים האחרים. קודם כל מוס שוקולד שהיה לא פחות מאדיר בבסיס שלו. לא מוגזם, לא מתוק. פשוט מוס שוקולד טוב. ואם היו מגישים אותו לבד, עדיין היינו עפים. אבל כאן התווספו לו קצת שמן זית ומלח ועשו בו שמות. וזה דבר טוב, למען הסר ספק (תגובה ראשונית: אין מצב; תגובה אחרי ביס: וואו מה זה הטרפת הזו).
גם פחזניות הסנט אונורה, שהוזמנו למרות הסתייגות חלק מהנוכחים, היו שוות את המלחמה. נכון, בסוף זה פחזניות, לא בדיוק תחכום קולינרי או הברקה, וציפוי הסוכר הקשיח הוא מפרנס רופאי שיניים ידוע. ועדיין, הביצוע שלהם כאן כל כך מושלם ומדויק. הדבר היחיד להצטער עליו הוא שאי אפשר להזמין קרוקומבוש, כלומר מגדל ענק של הפחזניות האלו. לא בשביל אפקט הוואו. סתם בשביל לקבל יותר פחזניות. וזאת גם השורה התחתונה: האוכל של מלון מונטיפיורי הוא כזה שאתם רוצים לטעום ממנו עוד. אין פה התחכמויות או חדשנות ייחודית, אבל יש כאן אוכל נהדר באמת, במחירים סבירים במונחים תל אביבים, בטח אם מתמקדים במנות הראשונות ומנות הביניים ופחות באזורי העיקריות. מסוג המקומות שתמיד נשמח לחזור אליהם. רק שבמקרה הזה צריך לזכור שמומלץ להתארגן מראש על שני אדוויל, כריות הגבהה ואטמי אוזניים.
★★★★ 4 כוכבים (4.5 לאוכל, 3.5 לתנאים הסביבתיים)
הוטל מונטיפורי, מונטיפיורי 36, ראשון-שבת 22:00-12:00, 03-5646100
אלבקור נא 76
סלט אטריות ושרימפס 76
ארטישוק ירושלמי 68
נאמס 62
אורז אסור 89
טורטליני גבינות 82
צוואר טלה 122
טארט מישמש 52
מוס שוקולד 48
סנט אנורה 48