הזאב מתל אביב

ראיתי השבוע, בהקרנה מוקדמת, את סרטו החדש של מרטין סקורסזה, "הזאב מוול סטריט", שיוצא בשבוע הבא. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי, ולאונרדו דיקפריו מגלם בו את ג'ורדן בלפורט, ברוקר כריזמטי שמפצח את השיטה ובמהרה הופך למיליונר כבד על גבם של אזרחים תמימים שאותם הוא עושק. הסרט הוא 180 דקות בלתי נגמרות (אך מהנות ממש, בעיקר בגלל הבימוי הסוחף של סקורסזה, שבגיל 72 נמצא בפיק יצירתי מדהים, ובזכות הדינמיקה הקורעת בין דיקפריו לשחקן הכי מצחיק בעולם – ג'ונה היל) של המון סמים מכל הסוגים (קוק, קראק ותרופות מרשם), סקס מכל הכיוונים, ובעיקר אווירה קשה של פורענות.

זה היה סימבולי מאוד בשבילי, מפני ש־2013 הייתה שנת ההתברגנות שלי. אני כמעט ארבע שנים (ארבע! שנים!) בזוגיות, יש לי ילד בן שנה ותשעה חודשים, אני עובד בעבודה, שהיא אמנם עבודת החלומות שלי, אבל קלה היא לא, ולפני כמה חודשים התחלתי ללמוד משפטים בלימודי ערב. אני רץ מדבר לדבר לדבר, הזמן הפנוי שלי נמדד בשניות. הבילוי המועדף עליי השנה היה הירדמות על הספה. אני אומר את זה בשיא הרצינות – אני חושב שנרדמתי השנה מול הטלוויזיה אולי 20 פעם (סליחה, מאמי!). זו הייתה שינה מתוקה, אבל אני לא יכול להגיד לכם שלא הגעלתי את עצמי.

לא תמיד הייתי ככה. אני זוכר שלפני כמה שנים התעוררתי בוקר אחד עם האנגאובר נוראי, ונחתה עליי ההכרה שכבר חצי שנה אני יוצא לבלות כל לילה. באותם ימים הייתי יכול לצאת עם כמה אנשים במקביל, וערב טוב היה כזה שבסופו לא ידעתי איך קוראים לי ואיפה אני נמצא. זו הייתה תקופה נפלאה ואיומה. אני מתגעגע אליה כל כך.

אני משקר לעצמי שיש עוד סיבוב אחד של רוקנ'רול לפניי, אף שזה הופך להיות יותר ויותר קשה. ל־2014 אני מאחל לעצמי לא לשקוע בבורגנות אכזרית. לצאת ליותר מסיבות, להכיר יותר אנשים, לטוס לחו"ל בלי תוכנית מוגדרת מראש ובמשך שבוע לאבד את עצמי לדעת. להצליח לברוח מהשגרה – אומרים שהדת היא אופיום להמונים, אבל השגרה לא רואה אותה בעיניים. ואם אפשר – להצליח לגרום לזמן לעבור קצת יותר לאט. אלוהים, אנחנו מזדקנים פה.