"החברה של ליה" – ספר על היחסים האמיתיים בין סבתא לבין נכדתה

לסבתא יש חברה חדשה. סבתא חיכתה וציפתה לחברה הזאת. אבל החברה, נכדה קטנטנה, לא רוצה להיות חברה של סבתא. אילנה לאור, פסיכולוגית קלינית, אנליטיקאית קבוצתית וסבתא, כתבה על נושא כואב מחיי היומיום של הרבה סבים וסבתות. זהו נושא שלא מרבים לדבר עליו. בספר הילדים "החברה שלי ליה" היא שוטחת את היחסים האמיתיים בין סבתא לנכדתה.

"לעתים קרובות יחסים בין סבים וסבתות לנכדים מתוארים כיחסים ורודים משני הצדדים, יחסים מהאגדות בסגנון 'והם חיו באשר ובעושר עד היום הזה'", מסבירה לאור. "אין ספק שזה תיאור מאוד מפתה, בעיקר לסבים ולסבתות, מה גם שלעתים התיאור האידילי מדויק. אבל לפעמים היחסים האמיתיים והרגשות מורכבים יותר".

איך זה מתבטא הלכה למעשה?

"הילד מבין שכשסבתא באה לקחת אותו מהגן, זה אומר שאימא לא תבוא והוא כועס על סבתא, כי על מי יכעס? במקרים אחרים הוא באמצע משחק ו'מכריחים' אותו, להרגשתו, להפסיק לשחק כדי לתת חיבוק לסבא וסבתא כי הם הגיעו או בדיוק הולכים. הילד גם לא אוהב שמכריחים אותו וגם לא רוצה שילכו, אבל הוא ולא יודע כיצד לומר זאת".

החברה של ליה

מה ההרגשה של סבא וסבתא באותם רגעים?

"בחלקם של סבא וסבתא נפל אירוע מסוג חדש. זה אירוע שלא רק מעניק להם שם ותפקיד חדשים אלא גם מקנה להם זהות נוספת. גם מבחינתם זה אירוע מורכב. מה הצפיות שלהם מהנכד? איזה קשר הם רוצים שיהיה ביניהם? מה מתסכל וקשה בקשר ומה מעשיר אותו? מניסיוני כפסיכולוגית קלינית אני יודעת שהרבה אנשים בגילים מבוגרים עסוקים מאוד בקשר שלהם עם דור הנכדים – בין שהם רואים את הסבאות והסבתאות כנושא מרכזי בחייהם ובין אם לא".

לאור פורשת יחסי סבתא־נכדה ב"החברה שלי ליה" – ספר שנועד גם לנכדים וגם לסבא וסבתא. היא עושה זאת בחריזה ובשפה ילדית גבוהה יחסית, אך גם ילד בן 3־4 יוכל להבין אותה.

"את המחמאה הגדולה ביותר לספר נתן הנכד שלי, כשסיפר לי שהגננת קראה אותו בגן לילדים בני 4־6, והילדים כינו אותו 'ספר אמיתי'."

הספר מבוסס על ניסיון אישי שלך?

"כשנולדה הנכדה הראשונה שלי היא הרבתה לבכות כשפגשה אותי, וזו הייתה חוויה שלא צפיתי לה כלל. כולם סביבי בירכו אותי ואמרו 'נכון שזה כיף?', אבל אני את הכיף לא חוויתי. מובן שכאדם מבוגר הבנתי שהיא בוכה כי רוצה את אימא, אבל ברובד אחר מצאתי את עצמי נעלבת ונפגעת כמו ילדה קטנה שלא רוצים אותה. אלה היו תחושות שהשאירו אותי מאוד לבד, כי אם כולם אומרים שזה כיף אז לא משאירים לך מקום לתחושות שאינן וורודות".

מה עשית?

"התחלתי לכתוב. לא רציתי להוציא ספר אלא לארגן את הרגשות והמחשבות שלי. הקראתי את הכתוב למשפחה, שמאוד אהבה, ולאחר מכן לחברים. זה פתח שיח מסוג חדש ואחר על קשרי נכדים־סבאים".

איך זה התבטא?

"היו שהזדהו איתי מאוד ואמרו שזה 'בדיוק מה שעבר עלינו ופעם ראשונה מישהו מדבר על זה'. היו שהרגישו אחרת ועמדו על השוני בין הנכדים השונים. מהשיח שנוצר התגבשה אצלי המחשבה שמדובר למעשה במסע להכרות הדדית בין שני אנשים, סבתא־סבא ונכד־נכדה. חשבתי שכדאי ליצור קשר אמיתי ולא תיאורטי ופלקטי, קשר שבו כל צד לומד להכיר את השני ואת עצמו בתוך הקשר. גם ילדים מרוויחים כשמספרים להם דברים 'אמיתיים', כמובן במינון שמתאים להם, והם לומדים לחיות בתוך מורכבות של קשרים בין אישיים".

בספר הפתרון שלך לדחייה של הנכדה הוא "שביתה איטלקית", מעין חיקוי לההתנהגות של הנכדה. חוסר קשר הוא הדרך ליצור קשר ולבטל חסימה רגשית?

"כשהפסקתי להשתדל הבנתי שכפיתי על הקטנה משהו שהיא לא שמחה איתו וניסיתי להתקדם בקצב שלה. ליה היא ילדה מתבוננת, סקרנית, מאוד קשובה לקשרים בין אישיים ועם רגישות גבוהה. כשהייתה קטנטנה והיינו חוזרות מהגן, אם ראתה או שמעה ילד בוכה הייתה נעצרת. זה הטריד אותה. ואני הלכתי איתה, שאלתי, ביררתי, למדתי להכיר אותה והיא מאוד סקרנה אותי. חשבתי לעצמי 'מי זו הקטנה הזו ואיך אפשר להבין אותה?'. נראה לי שהקשר שלנו מבוסס – מלבד אהבה גדולה כמובן – גם על סקרנות הדדית. אני מאמינה שכל ילד אוהב שלומדים להכיר אותו. לא רק מה הוא אוהב לאכול או לעשות, אלא איך הראש והלב שלו 'עובדים'".