החבר ג'ואי

יכול להיות שאם דייב לי היה יודע שהוא הולך להיתקע כל החיים עם הכינוי "ג'ואי נגרו", הוא היה חושב על שם קצת יותר נוח. הכל התחיל ב־1990, אז הציע לי את תקליטו השני, Do it," Believe it", ללייבל הניו יורקי Nu Groove. "אנחנו מעוניינים", כתבו לו חזרה, "מחר הוא נשלח לייצור". לי, שהרגיש שהתקליט שונה מדי מתקליטו הראשון, ביקש כמה שעות כדי לחשוב על פסבדונים. "דייב לי הוא שם משעמם כל כך", מספר הדי. ג'יי שיגיע לתקלט בבלוק ביום חמישי. "בחיים לא הייתי עוצר על תקליט שחתום על ידי שם כזה בחנות", באותו הרגע הייתה מונחת לרגליו ערמת תקליטים, ולי בחר באקראי שני שמות מתקליטים שונים וחיבר אותם יחדיו. "לא הייתי לגמרי מרוצה, אבל לא היה זמן. 20 שנה אחרי זה אנשים פונים אליי בשם ג'ואי, כאילו ככה באמת קוראים לי. מי היה מאמין".

הסיפור של לי/נגרו מתחיל בשנות ה־70 בכפר קטן באסקס שבבריטניה, שם נער אחד צפה קצת יותר מדי בתוכניות מוזיקליות כמו טופ אוף דה פופס, שחשפה אותו לנגע ושמו דיסקו. לי נהג לנדוד בין חנויות תקליטים יד שנייה ולרכוש סינגלים של מבצעים שאותם שמע ברדיו וראה על המסך. "המוזיקה הזו עוד לא הייתה כל כך פופולרית בזמנו", הוא משחזר. "אם היית רואה תקליט שחיבבת בחנות אבל מחכה חצי שנה כדי לקנות אותו, היית יכול לחזור והוא עדיין היה שם".

מכאן גם התפתח חלומו של לי להיות די. ג'יי וכדי להגשים את הפנטזיה, היה עליו להגיע למרכז הבמה – לונדון. בתחילה הוא ניסה לשכנע את חבריו לעבור איתו לעיר הגדולה, אבל רובם חשבו שמדובר בהרפתקה מפוקפקת. "לונדון לא הייתה כל כך רחוקה וביקרנו בה פעם בכמה חודשים, אז לעבור לשם נראה קצת מיותר וקשה", מסביר לי. בסוף הוא עשה את זה לבד לאחר שלשמחתו, מכר שהכיר את טעמו המוזיקלי המשובח הציע לו עבודה בחנות תקליטים לונדונית.

כך מצא את עצמו לי, אז בן 22, בעיר הגדולה. אלא שהחנות נכשלה והוא נאלץ להתחיל לחפש משרה נוספת. חברת ההפצה Rough Trade, שהתרכזה עד אז בעיקר במוזיקת אינדי־רוק, החליטה לפתוח מחלקת מוזיקת דאנס ולי, ששמע על כך, הציע עצמו למשרה, ללא נסיון עבודה קודם בתחום ולמעשה ללא ידע כלל חוץ משמות אמנים ותקליטים. הוא התקבל. "מחצית השנה הראשונה בתפקיד הייתה סיוט. לא הייתה לי באמת עבודה ועשיתי הכל כדי להיראות עסוק. זה היה מתסכל: המוזיקה שהם בחרו לא הייתה הכי טובה, החנויות לא רצו אותה, חלק מהקונים היו אנשים לא נחמדים ולפעמים היית צריך להתמודד עם כמה מנהלים ביום". הגלגל התהפך כשלייבל דאנס צעיר בשם רית'ם קינג, ששיתף פעולה עם ראף טרייד, עלה על הגל. לי, שעד אז מירק אבק ממדפים, הפך לעסוק עד מעל הראש. "פתאום הסאונד הדאנסי החדש, ששילב האוס שהגיע מארצות הברית יחד עם היפ הופ, נהיה מיינסטרים".

למה לדעתך?

"כנראה בזכות להיטים כמו '’Pump up the Volume של .MARRS בכל מקרה, פתאום היה לנו משהו לעבוד איתו. אחרי תקופה משוגעת של עבודה, הרגשתי מספיק בנוח לבקש מהבוסים לפתוח לייבל משלי. ככה התחלתי את '’Republic Records, שפעל במשך שלוש שנים".

לי לא סתם רצה להוסיף שורה ברזומה, בזמנו החופשי הוא עבד עם מרק ריידר על מוזיקה אלקטרונית בחתימתו. "אם היו שואלים אותי, 'מה הדבר האחד שאתה רוצה לעשות', הייתי עונה 'להפיק מוזיקה'. אבל ידעתי שהעבודה בחנויות ובהפצה חשובה, כי היא משלמת את החשבונות – ומוזיקה לא. חוץ מזה למדתי הרבה ופגשתי אנשים". בלי אינטרנט וסרטוני הדרכה על מכונות תופים ואיך בונים סטודיו, לי וריידר נאלצו ללמוד הכל בעצמם בשיטת ניסוי וטעייה. את תקליטם הראשון הוציאו השניים תחת השם "M-D-Emm". "הוא היה בסדר. לא טוב, אבל בסדר בשביל התחלה. הוא אפילו גם מכר קצת", נזכר לי.

התקליט השני, זה שבחר להוציא בשם ג'ואי נגרו, הביא כבר את ההצלחה וההכרה המיוחלות. איתן הגיעה גם ההזדמנות לתקלט במועדונים, אלה שבגללם הגיע ללונדון מלכתחילה. "זה לא שעד אז רציתי לתקלט ולא נתנו לי. אני לא הטיפוס המתחנן, זה משפיל בעיניי. אני גם לא מבין אחרים שמתחננים בפניי, שולחים לי מוזיקה שרוצים שאוציא בלייבל או מבקשים ממני לעשות רימיקס וכשאני מסרב – הם מבקשים שוב".

סיבה נוספת שבגללה קריירת התקלוט של לי התעכבה, ככל הנראה, היא העובדה המפתיעה הבאה: הוא בכלל לא איש חיי לילה. קשה להגדיר את לי כקלאבר, כזה שמסתובב בין מועדונים ומחפש שם את הסאונד הבא. "באסקס היו כמה מועדונים סבבה, אבל העדפתי להאזין למוזיקה ברדיו. כשעברתי ללונדון התחלתי לצאת יותר. לפעמים יצאנו גם מחוץ ללונדון, להאסיינדה במנצ'סטר למשל, כדי לראות איזה תקליטים משמיעים בערים אחרות. אבל לא הייתי זה שנשאר במסיבה כמה ימים ברצף".

ובכל זאת, גם במועדונים שאליהם הוא לא ממש מגיע – לי הוא חתיכת שם. ב־22 השנה האחרונות הוא בעליו של הלייבל "Z Recrods", שבו הוא משחרר מוזיקה תחת שלל פסבדונים בחופש יצירתי מוחלט. זה עזר לו לתמרן בין יצירות אלקטרוניות למתקדמים, ללהיטי מצעדים כמו "Must Be The Music" ו־"Make A Move on Me" עם הזמרת Taka Boom, אחותה של צ'אקה קאן המיתולוגית. "אני אוהב לסיים משהו ולהחליט אם אני רוצה להוציא אותו ומתי", מסביר לי את האג'נדה. "דעות של אנשים אחרים זה נחמד, אבל אני זה שמחליט בסוף. יותר קל לעשות כסף מלמכור מוזיקה שלך מאשר של אנשים אחרים".

בגיל 49, מעמדו של לי כמפיק, רמיקסר וכמנהל מספק לו פרספקטיבה מעניינת על התפתחות מעמד הדי.ג'יי וחוויית הקלאבינג בכלל: "בשנות ה־80, די.ג'יי קיבל גיג אם היו לו תקליטים מסוימים ואנשים היו באים כדי לשמוע את התקליטים הספציפיים האלה. היום, לכולם יש הכל וקשה להיות ייחודי. כשאני בא לנגן במועדון יש לי אלף שירים ולא מאה תקליטים, משמע יש לי יותר אופציות, מה שיכול להיות גם די מבלבל. היום, אנשים יכולים לצרוך מוזיקה ביוטיוב ולשמוע סטים בבית, ולכן כל חוויית הקלאבינג היא פחות מוכוונת מוזיקה. לפחות ככה זה באנגליה".

מה עוד למדת בשנים שעברו?

"אין טעם לתכנן את העתיד. האינטרנט שינה הכל. פעם היו מייצרים ביקוש לתקליט על ידי הפסקת ההפצה שלו לכמה שבועות ואנשים היו נטרפים. היום כבר אין ממש דרך לגרום לזה לקרות".

כמה רחוק תסכים ללכת עם השינויים האלו? היית מוכן ליצור ולשווק מוזיקה אחרת כדי להתאים את עצמך לשוק?

"אתה חייב להיות מודע למה שקורה ולטרנדים החמים, אבל אסור לתת לזה לשלוט בך, אני לא אנגן או אעשה משהו שאני לא אוהב. אני כן מנסה להיות נאמן לעצמי אבל גם להיות ריאליסטי. לא אעשה מוזיקה שעשויה לגרום לי להפסיד כסף", הוא מסכם בלהט ומיד חוזר בו. "אולי בעצם כן, לא יודע"

ג'ואי נגרו, הבלוק, חמישי 23:30