הלב הפועם של ההתנגדות: לילה סוער עם מתופפות החזית הוורודה
האנרכיסטיות הכי שמחות בעיר, שאחראיות על הקצב של ההפגנות, עברו דרך ארוכה מאז שהיו חבורה סגורה שמרימה מיצגי מחאה בבלפור. "אתה בעד שוויון ודמוקרטיה? בבקשה, הנה חולצה ורודה, הנה תוף, הנה מגפון, בוא תצטרף"
אחר הצהריים של יום שבת, זאת פעם ראשונה שאני הולך ברחוב מרכזי בתל אביב מאז יום חמישי. בבוקר נעלנו נעלי ספורט ואז נעלנו את תל אביב וגם את איילון. בערב עוד התארגנתי ברגע האחרון על תחפושת בזמן ששמעתי קולות עמומים מהחלון שלי ואחריהם ילד צועק "יריות, יריות" ואז מבוגר קוטע אותו וצועק עליו: "מה פתאום יריות ילד?! כולה נפצים של פורים תפסיק להלחיץ פה את כולם". כמובן שההמשך ידוע. עם כל המטען הזה הגעתי להפגנה הקבועה בקפלן. מזל שהיום אני מצטרף לאנרכיסטיות הכי מרימות בעיר, "החזית הוורודה".
כשאני מגיע למחסן התופים שלהם, על יד הבימה, אני רואה את יניב סגל, ממובילי החזית, לבוש כמו תמיד בכובע והסרבל הוורודים שלו. הוא מלווה הערב גם בצלם של ABC News – "Australian Broadcast Corporation News". "אנחנו ממקבלות", הוא אומר. כל התופים בחוץ וכשלושים פעילים מתכוננים לצעוד להבימה אך הצלם רוצה לצלם את הוצאת התופים שפספס. הם חוזרים למחסן הקטן להוציא שוב את התופים ונשאלת השאלה מאיזה צד להיכנס לפריים. "שמאל, תמיד מהשמאל" אומר סגל.
מעמידים את כל התופים בשורה ארוכה ובחור עם קוקו ושמלה ורודה בשם שגיא גורפונג, שמונה היום להיות א. תופים, עובר ומכוון את התופים אחד אחד, הוא כנראה היחיד שיודע לעשות זאת. תומך בן גביר שעובר עם הרכב שלו צופר להן וזורק הערה מגעילה. "תבוא ותאמר לי את זה בפנים", מקניטה אותו אחת מחברות הקבוצה במגפון. כלנית שרון, שהיא גם ממובילות החזית, שואלת מי רוצה טייץ ורוד – יש הרבה שרק מחכים להילבש. יש לה במלאי גם בקבוק אוזו ושוקולדים שהגיעו מחופשה משותפת של מובילי החזית ובני זוגם בקפריסין. עוד משתתפת, יערה בתר פוקר, צועקת "איפה הנצנצים?!" ואלונה דרוטמן, שאחראית היום על האיפור, באה מיד לעזרתה. האוזו והטייצים חוזרים למחסן והחבורה הורודה מתקדמת בצהלה לכיוון רחבת הבימה.
שיר המחאה החדש לאותו ערב הוא קאבר ל"פנתרה" של נועה קירל, בשם "אני מפגינה". בשלב הזה מעגל המתופפים של החזית כבר מוקף במאות אנשים סקרנים. בפעם הראשונה למעגל התופים מצטרף לחזרה גם יאיר, נגן חצוצרה שכמו רבים משאר חברי הקבוצה הגיע אליה דרך הרשתות החברתיות. הם מתרגלים יחדיו את המוזיקה של דארת' ויידר מ"מלחמת הכוכבים". זה נשמע מבטיח ומאיים, אבל לאחר החזרה יאיר, שכנראה מובך מהמעמד מקפל את החצוצרה לתיק שלו ויותר לא מוציא אותה כל הערב.
מאות אנשים מתחילים לצעוד לכיוון קפלן לפי הקצב של תופי המחאה של הוורודות. בחוד סגל המוביל את המתופפים, מכתיב קצב עם המשרוקית, הולך בחושניות ונראה כולו במומנט. אנחנו יורדים לכיוון קפלן ובמקום להמשיך ישירות להפגנה אנו לוקחים שמאלה לאבן גבירול. תוך כדי הצעדה והתיפוף שני בחורים הולכים לפני הצעדה ומנסים להשליט סדר. "כל שבוע מישהו אחר עושה את זה. אנחנו קוראים לזה להיות הדיקטטור", צוחק סגל. אבל החזות הורודה, כנראה, לא כל כך מצטיינת בדיקטטורה: יש קצת אווירה של בלאגן, המובילים בצעדה הולכים מהר וקשה לעקוב. ה"דיקטטורים" מנסים להכווין את הצעדה ימינה לכיוון רחוב לאונרדו דה וינצ'י אך השעה רק עשרה ל-7 וסגל מסמן במקלותיו להמשיך ישר. כך אלפי אנשים עושים עיקוף של עוד קילומטר כמעט ומגיעים דרך מגדלי עזריאלי.
השבוע החליטו בחזית ללחוץ חזק על מסר החוקה. כך במקום "בושה" צעקו נשות ואנשי החזית במגפונים "חוקה", ובמקום "אין כזה דבר דמקורטיה בלי בג"צ" הם צעקו "אין כזה דבר דמוקרטיה בלי חוקה". זה תופס: לפני חודשיים היו להם רק שני תופים ומגפון, עכשיו הם כבר מכתיבים את הסיסמאות של אלפי צועדים, סיסמאות שנשמעות גם בכל חלונות הבתים על פניהם אנו חולפים. אנחנו מגיעים לקפלן סוף סוף ופתאום נחיל הצעדה הגדול נראה כמו מחט בערימת שחט. ועדיין, כל המפגינים שכבר בהפגנה מסתכלים על הולכי הצעדה במין יראת כבוד ומפנים לנו את הדרך עד לקדמת הבמה.
למה דווקא וורוד?
"מבחינתנו הצבע הזה הוא העתיד שצריך להיות לנו. מגיע לנו שיהיה שוויון בין בני האדם שחיים במדינת ישראל", מסבירה שרון, "יש פה ערך מופשט שמייצג גם אישה, ילד וילדה וגם הומו וכל אדם אחר שמחולש בחברה והוא גם אופטימיות וחזון לעתיד טוב יותר".
"אפילו בבלפור אמרו לנו 'למה אתן ורודות? באנו לזעום' אבל מהר מאוד הבינו שיש לזה כוח". אומר סגל. "זאת לא זהות שצריך להחביא אותה ולהיות נורא קשוח. להיפך.אנרגיה חזקה של תקווה זה עוד יותר מפחיד את הצד השני".
איך הכל התחיל?
"רציתי לעשות פרפורמנס בתשעה באב בבלפור שנקרא 'מכוננות על מות הערכים'" מסביר סגל. הכרתי אז את עומר שמר וחיפשנו פרפורמריות שירצו לקחת חלק בעניין הזה. עומר הכיר את כלנית מתחום התיאטרון והתכנסנו לקראת הפרפורמנס הזה. התלבשנו בשחור סטייל רונית אלקבץ עם שלטים של 'דמוקרטיה ז"ל'. זה היה בין מצחיק לעצוב. בכלל, תמיד עשינו דברים מודעים לעצמם. פעם אחת באנו בתור המנקות של שרה שהיא התעללה בהן, באנו בדראג ורוד עם שלטים כמו 'שרה את שיכורה מכוח' ו'השארתם פה כתם קשה'". בתקופת הפגנות בלפור הם העלו יותר מ-80 מיצגים.
בתר פוקר מתארת שינוי נוסף לא רק באופן שבו פעילי החזית ביצעו את המחאה אלא גם ברמת הפתיחות שלה למצטרפים חדשים. "הן היו נורא אקסקלוסיביות בבלפור. הן באו כל פעם עם תלבושת ומופע וכוריאוגרפיה, זה לא היה שסתם מישהו היה יכול להצטרף", היא אומרת. עכשיו זה השתנו. גם הזמנים השתנו.
על המעבר מפרפורמנס לתופים ומגפונים סגל מסביר, "זה בהתאם למה שצריך. יש משהו בלהנמיך את הרף הפרפורמטיבי שמאפשר להביא עוד אנשים. בשמאל אנחנו לא באמת אינקלוסיביים – הרבה ארגונים קוראים לאנשים להצטרף אליהם אבל הם לאו דווקא נורא פתוחים. אני רוצה את הדבר שהכי קל להצטרף אליו. אם הטוב שלך לא בא על חשבון של טוב של מישהו אחר ואתה בעד שיוויון וכל הערכים הדמוקרטיים, אז תפאדל, בבקשה, הנה חולצה ורודה, הנה תוף, הנה מגפון, בוא תצטרף".
"שניקח את הדבר הזה ושלא יכבה"
כמו שכבר פורסם כאן, החזית יצאה לאחרונה בקמפיין גיוס המונים במטרה להפוך לעמותה שתפעל גם לטווח הארוך. "המטרה היא להיות עמותה שגם מבחינת הסברה, מבחינת חינוך מבחינת אומנות וגם עבודת שטח של הפגנות שזה חלק מאוד משמעותי. שניקח את הדבר הזה ושלא יכבה, שהערות הזאת תישמר, כי גם כמו חוקה זה חלק ממנגנון השמירה של הדמוקרטיה אלה אנשים שערים למציאות בה הם חיים".
אתם משלמים מחירים אישיים?
"אני כל הזמן אומרת שיש לי שתי משרות מלאות כרגע." אומרת שרון, "אני גם מנהלת שטח בקמפיין של ציפי ברנד לראשות העיר וגם כל יום אני מתעסקת כמה שעות בחזית הורודה. אני ממש מרגישה את המחיר של הדבר הזה בחיים שלי. אני כמעט לא מתאמנת שזה משהו שמאוד היה חשוב לי, אני מוותרת על זמן עם הבן זוג שלי, על המשפחה והחברים. אבל התחושה היא כל כך חזקה שאני לא יכולה לא לעשות את זה". "אני הרבה פעמים יוצא מהבית קצת בפחד. אנחנו יוצאים לפעולה שאני לא יודע מתי היא תיגמר ואיך היא תיגמר. אני לא רוצה לאבד אוזן או שידפקו לי פטיש בראש", אומר סגל.
אחד מהם גם הותקף בגז מדמיע. יתיר עופר, סטארטאפיסט בן 33 מגן יבנה שפעיל בחזית ואף בנה להם את האתר, היה בצומת דיזנגוף-בן גוריון כאשר אדם שרכבו נחסם מהצעדה התעצבן, נהג ברכב שלו עד לאמצע הצומת, ועצר שם כדי להפריע למפגינים ולצעוק "רק ביבי". "עניתי לו איזה משהו, אני אפילו לא זוכר איזה מה", מתאר עופר. "הוא פתח את הדלת ורץ אליי… הכל קרה בשניה או שתיים, הוא בא, ריסס אותי וברח. בדרך כמעט דרס כמה מפגינים". רק רבע שעה לאחר מכן, בעזרת טיפול של מד"א, הצליח יתיר לפקוח עיניים.
בינתיים ההפסקה נגמרה, אנשי החזית קמים על רגליהם וחוזרים לתופף ולצעוק במגפונים. לאחר כמה דקות מצטרפים אליהם עוד ועוד מתופפים מקבוצות שונות ביניהן "אחים לנשק" ואפילו אנשי הפועל תל אביב. שרון חוזרת בדיוק בזמן ממקדונלדס עם גלידה בגביע להצטרף להובלת הצעדה, קינאתי בה פעמיים: על שהספיקה לקנות גלידה ועוד יותר קינאתי בזה שזה היה היום האחרון למבצע הגלידה בשקל תשעים ואני לא הספקתי לקנות. הסתכלתי בערגה על הביס האחרון שלה תוך כדי שהיה מקישה בידיה את שני מקלות התוף, צעקות "ד-מו-קר-טיה" נשמעות וכולם מתחילים לתופף. הייתי כה מהופנט מהגלידה לא שמתי לב שאני עומד קרוב מדי לתופים החזקים. למחרת התעוררתי עם צלצול באוזן ימין.