החזרה לשגרה לא תציל את התל אביבים

עם כל הצער שבדבר, החזרה לשגרה התל אביבית לא תנצח את הטרור. רוצים לרקוד - תרקדו, אבל אל תעמידו פנים שמדובר באקט פוליטי

פיגוע ביפו (צילום: שי רינגל)
פיגוע ביפו (צילום: שי רינגל)
9 במרץ 2016

אפשר לספור את הימים עד שאחת מחברות החדשות תצא לנמל יפו במצוד אחר קריקטורות תל אביביות. המצלמה תתחקה אחר גביעי הגלידה הנעוצים בין אצבעותיהם, הכתב ישחרר צרור קלישאות בנוסח ״עיר ללא הפסקה״ וראש העירייה רון חולדאי, שיתראיין בקצרה בלשכתו, יטען שהחזרה לשגרה היא הניצחון האולטימטיבי על הטרור. למעשה, כבר אתמול הוא הזדרז להגיד כי "אנחנו יודעים להתמודד גם עם מצבים כאלו, והחיים צריכים להימשך״, והבטיח כי ״לא ניתן לטרור הרצחני לנצח אותנו".

מיתוס החזרה לשגרה, המתעקש לתפוס כל פרקטיקה בורגנית כאקט פוליטי, איננו אלא מניפולציה יעילה, ערמומית ומסוכנת. יעילה מכיוון שהיא משרתת בעת ובעונה אחת גם את הימין, המושקע במלוא כוחו בפוליטיקה של הסכסוך, וגם את גלגל התיירות והצריכה החשוב כל כך לחולדאי וחבריו בעירייה. ערמומית מכיוון שלרקוד, לשתות או לאכול גלידה זה מהנה הרבה יותר מלקחת חלק במאבק אמיתי. מסוכנת מכיוון שמחבלים עדיין דוקרים בתל אביב, ואנחנו עדיין בטוחים שמצאנו את הדרך לנצח אותם.

הדיון בבועה התל אביבית מתחזה תמיד לדיון אתי, המבקש לברר האם הניתוק התל אביבי ״נכון״ או ״פסול״. בפועל, פעם אחר פעם אנו מגלים שיצירת בועה אסקפיסטית בלב מדינה כובשת היא פשוט בלתי אפשרית. בעיני הפלסטינים, אנחנו ישראלים. לפיכך, או שניקח את הסכסוך ברצינות, או שנבחר להתעלם ממנו – אבל אל תעמידו פנים שאפשר ללהטט באלגנטיות בין שתי האפשרויות.

בשני העשורים האחרונים תל אביב הרחיקה עצמה באופן שיטתי מהמאבק בכיבוש. במקביל, קמו בה היכלי צריכה חדשים – לרבות מתחם שרונה המונומנטלי, שוק האיכרים ונמל יפו בגרסתו המחודשת. מצחיק שיש מי שעדיין רואה בהם סמל לעוצמה תל אביבית; בכל פעם מחדש, ברמה הסימבולית אך גם הממשית ביותר, הם מתגלים כמקומות שבהם אנחנו הכי חלשים.