איך יכול להיות שיש כאן אנשים שלא מוכנים להילחם על החטופים?

לפעמים בא לי שתהיה כאן מלחמה כוללת, כי אז אולי כולם יבינו כבר שאי אפשר לחיות ככה.
אני חושבת על כל הפעמים שחשבתי על המלחמה באוקראינה, ואיך יום לפני שהיא פרצה כולם שם עדיין חיו את החיים, ידעו שיש סיכוי שמשהו יקרה, אבל לא האמינו שזה יכול לקרות. מאז הם כבר כמעט שלוש שנים במלחמה. אני חושבת על כמות הפעמים ששאלתי את עצמי איך חיים כמעט שלוש שנים בתוך מלחמה. בקורונה ניחמתי את עצמי בעובדה שיש אנשים שחיו בתקופת שתי מלחמות עולם.

>> הנה ההוכחה: עמית סגל הוא מפעל הנדסת תודעה למטרות רווח
>> דיווח: המשטרה מאיימת על אירוע הדלקת נרות זיכרון בכיכר דיזנגוף

היום, שנה אחרי, אני שואלת את עצמי איך אנחנו חיים בתוך המלחמה. איך אנחנו חיים כשהצפון בוער ליטרלי כל יום. איך אנחנו חיות כשיש 101 חטופות וחטופים בשבי חמאס. איך. איך יכול להיות שהלכתי עם המספר "380" כתוב לי על החולצה ומישהו שאל אותי מה זה אומר. התשובה היחידה לשאלה הזאת היא שעדיין אין מלחמה כוללת, לא כולנו חווים את המצב באותה צורה, ושהדבר הכי מדהים ביצר האדם הוא כוח ההישרדות והתשוקה לחיים. זה מה שמאפשר את חיי היום יום עבור מי שלא חווה את הלחימה על בשרו, מה שמאפשר לו להתעלם מהמצב ופשוט להמשיך לחיות.

לפני שבוע, פגשתי בליל שבת אחרי ההפגנה והשתייה של אחרי, מכרה מלפני כמה שנים. היא שמחה לקראתי, נתנה לי חיבוק גדול ואמרה שהיא מאחוריי או שהיא גאה בי ותודה. אמרתי לה תודה בחזרה, חייכתי חיוך מבוייש ובעיקר הרגשתי שאין על מה להודות לי. רוב הזמן לא מכעיס אותי כשאנשים אומרים לי תודה שאני נאבקת, כי אני יודעת שכעס הוא לא רגש מגייס, אבל בימים האחרונים אני כועסת.

חברות, מה הסיפור שאתן מספרות לעצמכן? שאת לא יכולה להשפיע על המצב? שזה "לא בידיים שלנו"? שהממשלה מנותקת אז "מה זה יעזור כבר"? מה זה משנה אם את לא מאמינה שיש לך כוח לשנות את המציאות? מה כל זה משנה בכלל? את לא מרכז העניין! יש 101 חטופות וחטופים בעזה, חלק מהם בחיים. אם זה היה אחיך, מה היית אומר לכל מי שלא יוצא מהבית לעמוד לידך? אם זה היה בעלך, מה היית אומרת לכל מי שאומרת לך כל הכבוד שאת נלחמת עליו?

 

במדינת ישראל של היום, צריך כנראה להיאבק כדי שיהיה ברור שערך החיים מעל הכל, שמצוות פדיון שבויים היא הקדושה ביותר ביהדות, שאין תמונת ניצחון של מוות – רק של חיים. אתם לא רוצים להיות חלק מהמאבק הזה?

 

מדינת ישראל שאני גדלתי בה, מדינת ישראל שהתגייסה כל כולה בחודשים הראשונים של אחרי ה-7.10 לסייע בסולידריות עצומה לכל מי שרק ניתן ללא הבדלי דת, גזע ומין, זו מדינת ישראל שגם מקדשת חיי אדם ונלחמת על כל אחת ואחד שניתן להציל. איך יכול להיות שיש כאן אנשים שלא מוכנים להילחם עליהם? ממשלת ישראל אולי לא רצחה אותם, אבל היא מפקירה אותם כל יום והיא הממשלה שלנו. אנחנו העם.

אני מסתכלת כל יום על עינב ונטלי צנגאוקר, על יפעת קלדרון, על שחר מור, מסתכלת עליהם ומעריצה את הכוחות לקום בכל בוקר ולעשות את המעשה הכי אנושי שיש – להיאבק על מי שיקר להם. כמה הייתי רוצה שהם יוכלו לנוח רגע ולדעת שיש מי שנאבק יום אחד בשבילם, שהם לא צריכים להחזיק את כל העול כל הזמן על הכתפיים, שיש "ציבור" שלוקח חלק מהעול הזה, כי זאת המדינה שגדלנו בה.

בואו נעשה רגע תרגיל: עצמו את העיניים לשלוש דקות. תדמיינו את הרגע הזה שבו מחזירים את מתן. אנחנו רואים אותו ממש כמו בעסקה הראשונה, עולה על רכב הצלב האדום, עומד זקוף, אך חלש. נכנס לרכב, מסיעים אותו לגבולות ישראל ואז הוא יורד מהרכב ועובר לרכב אחר של כוחותינו, ומשם לפנים הארץ. שם מחכות לו, עינב, נטלי, שני ואילנה אהובתו. הוא יוצא מהרכב, צועד באיטיות לכיוון הנשים של חייו. עינב מחבקת אותו, מניחה את ראשו על החזה שלה, נושמת אותו, מריחה אותו, ממש כמו שהיא מדמיינת ואז הוא קורא לה "אמא". ממנה הוא עובר לחבק את נטלי ואת שני, חיבוק חזק חזק של אח גדול שהוא קצת אבא, מתנחם בזרועותיהן ומנחם בחזרה. ומהן עובר לאילנה, מרוגש לראות שהיא בחיים, בריאה, בסדר, מחכה לו.

כמה מתוק הרגע הזה, כמה הוא אמיתי ויפה ועוצמתי, כמה מטעין באנרגיה, כמה נותן תקווה.
במדינת ישראל של היום, צריך כנראה להיאבק כדי שיהיה ברור שערך החיים הוא מעל הכל, כדי שיהיה ברור שמצוות פדיון שבויים היא הקדושה ביותר שיש בערכי היהדות, כדי שיהיה ברור שאין תמונת ניצחון של מוות, רק של חיים. ואם צריך להיאבק על זה, אתם לא רוצים להיות חלק מהמאבק? מה תענו לעצמכן אם תדעו שאולי אולי היה משהו אחד שיכולתם לעשות כדי שהם יחזרו ולא עשיתם? לא עדיף לנסות ומקסימום לא להצליח, בשביל הסיכוי הקטן שכן? ואז התמונה הזאת לא תהיה רק של עינב, של יפעת, של משפחות החטופים, היא תהיה גם שלכם. צאו להיאבק על החיים. אין דבר יותר קדוש מזה.
>> כלנית שרון היא ממובילות החזית הוורודה, תנועת מחאה ארצית הפועלת באמצעות כלים אומנותיים לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית