החיידק

המשוררת ילידת תל אביב כותבת על העיר

21 בנובמבר 2013
כשנפגשנו לראשונה לא ידעתי אם אתה הולך להדביק אותי בחיידק או
אם אתה רוצה שאני אדביק אותך בחיידק או אם אני רוצה
שתידבק אלי חיידקים מה שבטוח שנינו
נהינו חולים מאד.
 
הרוח הגדולה נשבה צפונה וטיפות תודעה התאדו בחלל כמו
אסיד, ואנחנו הלכנו ברחובות תלאביב הפרועה מבכי וליקקנו מהאוויר הקר
גלידה. באתר בנייה מחורע אתה השתנת, לי זלגשם במורד הגרביונים,
הלפטופ שלי התחשמל, חוטיחשמל הזיעו,
 
צחקתי כמו משוגעת כשהבנתי שאיבדתי את כל המילים. עמדנו
סביב הזיקוק בתיק שלי, אידאות התפרקו לקפיצים ופתילים,
והעיניים שלך רעדו כמו פרחי אנרכיה כחולים.
כנראה שרציתי לשכב איתך אבל היית מוקסם מדי

אז נבהלתי. אחרכך ישבנו אישונים סומרים מול אישונים סומרים
ועשינו הורדת ידיים של משוררים. ידעתי מיד שנהיה חברים. ריח
בזיליקום חריף רענן של אחרי הגשם עמד בנחיריים, אהבתי
איך שהבטת בי - בגנבה, בפליאה, בג'ננה, בריכוז נטול
 
מצמוצים, מורח על הפיצה שכבות נדיבות של פסטו ומדבר
על פחדמוות בביסים גדולים, ואני עונה בביסים גדולים 
של הזדהות והחשך יורד על עורפינו עוד ועוד. מה הפלא
שנהינו חולים מאד. 
 
כנראה שרצית לשכב איתי באותו הלילה אבל הייתי מקסימה
מדי אז נבהלת. עליתי לפיפי אצלך, דגלי תפילה טיבטיים
התנופפו בחלון, אור הירח חדר דרכם צבעוני וחיוור והאותיות
על הבד התנוצצו כמו נמשים. ישבתי על האסלה שלך וקראתי
 
יואל הופמן ושירי פנינה קטנים שכתבת על ניירות גלגול ובירכתי
על דבוש ועל כיכרבין, על הצ'יפס הלוהט, על בריכת הנוי
האקולוגית, על אנפות הלילה, על הארץ ועל היכרותנו. אחרי שניגבתי
ברחתי מהר ושתיתי כוס יין אדום על ספסל עד עומק הבקר.
אחרכך שלחת לי שיר על שני נרקיסים הוזים בעיר מתאבכת -
הוא פותח לה את המשפט והיא גומרת עליו חרוזים - נרפסת
כמו אזדרכת, אחרכך הרהבתי תעוזה ועניתי מה אתה תופס
תחת בעלות יא שמגג משמוגג? אחרכך אחרכך אחרכך העפנו
 
את הגג והחזקנו ידיים, חבשנו צמד כתרי זוהר ורוח והראנו
זה לזה את הדרך, את הדרך הטובה, ושרנו היי אחים בואו למטה
היי אחיות בואו למטה, נלך לשם, שם למטה, למטה בנהר
להתפלל שרנו, עד שנהיינו חולים מאד.
 
אחי, לפעמים נדמה לי שהמצאנו את החיידק בקדחת לבנו רק כדי שנוכל
להידבק זה לזה ולא להרפות כשאנחנו מחפשים את הדרך למטה מתפללים
ביחד אל עבר הנהר.