להפוך כל כאב ליופי: הפרדוקס הקיומי על פי חנוך לוין

"החייל הרזה" (צילום: רדי רובינשטיין)
"החייל הרזה" (צילום: רדי רובינשטיין)

"החייל הרזה", ממחזותיו האחרונים של חנוך לוין, יוצג בשבועיים הקרובים בסטודיו יורם לוינשטיין בשכונת התקווה. הבמאי עמית אפשטיין על האתגר הלויני ששלח אותו להתפלש ולפשפש בתוך פחדיו העמוקים ביותר של האדם // טור אישי

את "החייל הרזה" קראתי לראשונה עם מות סבתי. נסיבות הזמן והמקום גרמו לי להתבונן בטקסט כתיאור, עדין וממושך, לרגע של פרידה: שלב אחר שלב הוביל אותי "החייל הרזה" בין כל חדרי הרגש והתודעה הצפים בנו שנעזב מאיתנו דבר מה. ומעל הכל אותה מלחמה קיומית כנגד הוודאות המכתיבה: כל רגע נתון עתיד להסתיים, ועם הזמן להישכח. 

"החייל הרזה" – אגדה אבסורדית מאת חנוך לוין – מספרת את סיפורו של סוסיא, החייל הרזה, החוזר לביתו לאחר חמש שנות מלחמה ונרגש לקראת הפגישה המחודשת עם אשתו ובנו. במקום זה הוא מוצא חייל שמן, הטוען שהוא סוסיא – והוא זה שחי בבית עם האישה והילד כבר הרבה מאוד זמן. האישה אינה מצליחה להבדיל מי הוא מי וכך גם הילד. בהמשך מגיע חייל זוחל שגם הוא טוען לאותה זהות "אטרקטיבית" וגם אותו אף אחד לא מזהה והוא אינו רשאי להיכנס לביתו. 

נרטיב הכפילים, אשר הופיע לראשונה בסיפור המיתולוגי "אמפיטריון", שימש כתשתית עלילתית למגוון סיפורים ומחזות: שייקספיר, מולייר ועוד רבים וטובים ספגו ממנו השראה לכתיבתם. אך במקרה של לוין אלמנט הכפילות אינו רק יסוד קומי אלא שאלה אקזיסטנציאלית. כלפי חוץ לא קיים דמיון ויזואלי בין החיילים' אך בעיני המשפחה ותושבי הכפר הם נראים זהים לחלוטין.  המפגש של החייל הרזה עם כפילו משקפת מציאות מסויטת: כיצד יתכן שנשכח? כיצד יתכן שמישהו אחר תפס את מקומו?

"החייל הרזה" (צילום: רדי רובינשטיין)
"החייל הרזה" (צילום: רדי רובינשטיין)

הפראפרזה למוות כמובן מתבקשת, גם בהקשר למועד כתיבתו של המחזה שהתרחש סמוך למותו של לוין, אך לא רק "בפרידה הגדולה" עסקינן אלא בחיפוש האינסופי אחר זהות, שייכות ומשמעות, נזילות ההגדרה העצמית אל מול ההגדרה החברתית, המימוש הקיומי בחסות הידיעה שעתידו של כל דבר להימחק.

כל הסוסיות רוצות להגיע הביתה, וכך גם אני חזרתי אל הבית שלי, הסטודיו למשחק מיסודו של יורם לוינשטיין שבו למדתי לפני 9 שנים. המפגש המחודש עם חדרי החזרות ושכונת התקווה המעוררת, הלהט של הסטודנטים והכישרון המתפוצץ שלהם, מעניקים לטקסט הלויני חיים חדשים ונקודת מבט מפתיעה. הפרספקטיבה הנוצרת מעצם היותם של הסטודנטים בראשית דרכם, לתמה העוסקת בסיכום חיים, מותחת קו בין ההתחלה לסוף מאפשרת התבוננות אחרת, מלאת חמלה, על מסעו של כל איש ואישה. 

"החייל הרזה" (צילום: רדי רובינשטיין)
"החייל הרזה" (צילום: רדי רובינשטיין)

תפיסת החלל של המעצבת אלונה רודנב משקפת סט של עולם פגוע ממלחמה שלא נגמרת ובו חוקי המשחק השתנו ללא היכר. התפיסה הזאת הובילה אותנו להחלטה לעבוד עם דימוי מרכזי של מים, וכך, הקפנו את הבמה בבריכת גדולה, צבועה אפור, שכל האלמנטים בתוכה שקועים או צפים. המים מהדהדים לנו זיכרון וביכולתם לשקף את מה שנגלה מולם, אם כי עם עיוות מסוים, ומספרת מצב ביניים בין חלום למציאות. החייל הרזה ושאר הדמויות הפועלות הולכות ונחשפות – הולכות ונרטבות. 

זוהי זכות גדולה להתעסק בחומר האלמותי של לוין, להתפלש ולפשפש בתוך פחדיו העמוקים ביותר של האדם, להפוך מילים לפעולות, דמויות לאנשים, סיפור לחוויה תיאטרלית. להפוך כל כאב ליופי.

>> המחזה "החייל הרזה" יוצג מדי ערב בשעה 20:30 באולם עבאס, רח' חנוך 19, שכונת התקווה עד ל-27.11 (שישי ב-14:00). פרטים וכרטיסים באתר הסטודיו

עמית אפשטיין (צילום: אור דנון)
עמית אפשטיין (צילום: אור דנון)