החיים אחרי הילדים

ברגע שהופכים להורים הספירה מתחילה מחדש. כך תתמודדו עם השינויים בחייכם

תפסיקו לקטר ותיכנסו לפרופורציות // ורד דור

כשנולדו בנותיי ומצאתי את עצמי שטופת הורמונים ונרגשת עד דמעות מלבלובו של כל עלה ירוק, ממשק כנפיו של כל עש ומתפרחתו של כל דרדר. באותו אביב שמימי שלאמיתו של דבר אני זוכרת ממנו מעט מאוד, ואת מה שאני כן זוכרת אפשר לקשר ישירות לצריכת יתר של קפאין, אופטלגין ופרומונים תינוקיים, חשתי שהבנתי את מהותו של הקשר הרב דורי בין אימהות לבנות. מוצפת פאתוס ועולה על גדותיי ניגשתי לאמי, גברת קשוחה שעל הגדולים לא תרחם כלל ולעומת זאת היא סבתא רכיכאית על, ולאטתי חרש באוזנה, מתנשפת קלות: "אימא, אני מעריצה אותך. אני לא מבינה איך עשיתן את זה בזמנו, בלי מגבונים לחים וחיתולים חד פעמיים". אמי השיבה לי מיד: "לנו לפחות הייתה מכונת כביסה. לאימהות שלנו לא היה גם את זה".

עד לאותו הרגע הייתי שקועה בהלך נפש של בלבול ופטפוט, רחמים עצמיים במסווה של התפתחות אישית ודברור מידי של כל העולה בראשי, ומעולם לא עלה על דעתי שלמישהי מאמותיי היה עוד הרבה יותר קשה; שהרי ההורות, כך אומרים לנו תמיד, היא דבר קשה. דבר קשה ביותר. ובעידן שלנו, כך נהוג לומר, ההורות היא עוד יותר קשה. קשה קשה.

והעניין הוא, שככל הנראה לא היה דור שההורות הייתה קלה עבורו כל כך – ממגבונים לחים וחיתולים חד פעמיים, מתחליפי חלב אם לבקבוקים שהדמיון בין פטמתם לפטמתך גדול עד מבוכה, מדודי שמש ועד להררי רעשנים, קשקשנים, תוכניות טלוויזיה מסממות לילד וקבוצות של אימהות מטומטמות אחרות בפייסבוק שיכילו אותך בכל מצב, חחח. ובכל זאת, את זמר ה"קשה קשה" תשמעו בכל בית. יש לנו סבים וסבתות, מטפלות, וגם כשחלוקת העבודה בבית אינה שוויונית, היא שוויונית פי כמה מזו שהייתה לאמותינו ולסבותינו. ואנחנו כושלים תחת העול. אז מה הבעיה שלנו, מה קשה לנו כל כך?

מאז שאימא שלי אמרה לי שלבנות דורה היה מזל כי הייתה להן מכונת כביסה, אני חוזרת וחושבת שהבעיה שלנו היא חוסר פרופורציות. שלא הבנו שילד לא נולד כדי לשרת את הפנטזיה שלנו, שילדים אינם נותני שירות שאחראים על "החוויה ההורית" שלנו, שילדים וילדות בריאים וחביבים כמו שרצו הסבים והסבתות שלנו פשוט לא מספיקים לנו. הם צריכים לשחות בבריכה בגיל חודשיים, לעשות יוגה בגיל שלושה חודשים ולהגשים את הפוטנציאל הטמון בהם בגיל חצי שנה. פלא שכולנו על סף התמוטטות? ביקשו ממני לתת עצה, וזאת העצה: פרופורציות. יש לכם ילדים בריאים? תשמחו בהם. תעזבו את הקשה קשה תשמחו בהם כי ילדים הם דבר נפלא גם כשהם בלתי נסבלים. וברגעים שאתם ממש מרחמים על עצמכם, תזכרו שלסבתא שלכם לא הייתה מכונת כביסה.

ורד דור היא מורה ואמא לשלוש בנות

תתחילו בילד השני // מאשה צור גלוזמן

כולם אומרים "הילד השני, הילד השני". ואכן, כל מי שגידל יותר מילד אחד יודע שהילד השני תמיד קל יותר – ההורים לחוצים פחות, כל המשפחה המורחבת רגועה יותר ולא מתמקדת בילד עם אור זרקורים מסנוור והילד עצמו גדל באווירה זורמת ונינוחה יותר. כמעט כל הילדים השניים הם סתגלניים יותר ובאופן כללי סובלים מפחות תסביכים מאשר הבכורים. המסקנה אם כן פשוטה: יש לגדל את הילד הבכור כאילו היה הילד השני מלכתחילה, מה שיהפוך מן הסתם את כל המשפחה לבריאה יותר בנפשה. האם הטרייה לא תזנק אל העריסה עם כל גניחה רפה מתוך שינה, האב טרוט העיניים לא ישלוף את הסמארטפון שלו למראה כל טריק חדש של העולל וסבא וסבתא יתמקדו יותר בבילוי זמן משותף מאשר בהמטרת מתנות יקרות ומיותרות. כך כולם יצאו מרוצים, אולי חוץ מהילד השני, שאליו כבר תתייחסו כילד שלישי.

מאשה צור גלוזמן כותבת ביקורות ספרים וכתבות תרבות ב״הארץ״, יוצרת סרטים תיעודיים עם בן זוגה יונתן ומגדלת ילדה בת 7 ותינוק בן 9 חודשים

איור: יוליה סמילנסקי
איור: יוליה סמילנסקי

שמרו לעצמכם חבר אחד רווק // שרון קנטור

הוא ייכנס ויֵשב על הכיסא במטבח בלי לדעת שהוא מרוח באבוקדו. הוא לבוש היטב, היטב במובן של  "אינו מרוח באבוקדו". הוא ידבר אליכם כאילו אתם ממש בני אדם, כאילו יש לכם חיים של אנשים בוגרים. הוא יזכיר כבדרך אגב שמות של מקומות ואפליקציות ואלבומים ומנות ראשונות שלא שמעתם עליהם ואתם תהנהנו ותרגישו בו זמנית קצת יותר בעניינים ממה שהייתם והרבה יותר לא. הוא ידבר על אהבה ואובדן שאינם אהבת אם ואובדן שעות שינה, אתם תנסו לייעץ, כי כל מי שמפסיק לעשות משהו עובר לייעוץ. אתם תיזכרו בספסלים באלנבי שישנתם עליהם, או רק נמנמתם לרגע, או רק הקאתם קצת לידם, וכמה שתנסו חזק לא תצליחו להיזכר אם היה לכם טוב או רע אז, לפני הספירה. הוא ידבר על דברים שאנשים עושים אחרי חצות, ואתם תגידו שגם אתם נענעתם מישהו אחרי חצות, ושנייה לפני שתתחילו לקטר תבינו שיש לכם מספיק חברים אחרים לקטר איתם. הוא יגיד שהוא כבר קנה כרטיסים לסונאר וישאל בבלנד מדויק של נימוס ועוקצנות אם אתם באים. אתם לא תקנאו. בשלב הזה אתם מקנאים באנשים שמצליחים לשתות כוס קפה בנחת ובמרחק דקה מזמן הכנתה, לא באנשים שנוסעים לשלושה ימים של קרחנה בברצלונה. באותה מידה הוא יכול היה לומר שהוא מתחתן עם אמבה ויוצא למסע בזמן.

שמרו לעצמכם חבר אחד רווק שהוא צוהר למי שהייתם אתם ולכל מי שלא משתמש במעבד מזון. הוא יתייחס אל הגדול שלכם בדיוק במידה שתגרום לילד להיות כרוך אחריו, ואז יגיד לידו כמה דברים שהייתם מעדיפים שהילד לא ישמע. בערך בשבע אתם תגידו שהגיע הזמן לגלגל פה את העניינים ותקוו שהוא יגיד סבבה, לכי לרחוץ את הקטן, אנחנו נשחק פה; אבל הוא אומר: "אני אזוז, קבעתי עם נועם בפיינברג פרוג'קטס". אתם תחשבו שזה פרויקט מגורים אבל לא יהיה לכם זמן לשאול איפה יוצא רחוב פיינברג כי שני הילדים יבכו בו זמנית כי בעצם כבר מאוחר בשבילם. הוא יֵצא מהר ובלי לומר ביי ביי בקול גבוה לאף אחד מהילדים, אתם תתנחמו בכך שהוא לא יודע שיש לו כתם אבוקדו על התחת.

שרון קנטור היא תסריטאית, מוזיקאית ופעילה חברתית

הכינו טוב טוב את הוריכם לתפקידם החדש // מרי רוט

יש לי חברה בהריון ראשון. כששאלתי מה יהא על הפעוט כשתחזור לעבוד, היא ענתה לי בתמימות מקסימה: "בשביל מה יש לי הורים בפנסיה?". רבים וטובים נופלים לתפיסה שגויה זו, אבל האמת היא שמעטים הם הסבים והסבתות שמגדלים היום את נכדיהם. משום מה, הדור הלא צעיר חושב שיש לו חיים ועניינים משלו, ומבחינתם טיפול בנכדים הוא עיסוק נחמד, אבל רק כשיש להם זמן.

לפני שתהפכו להורים לא תצליחו לתאר לעצמכם כמה תזדקקו להורים שלכם, בעיקר אם אין לכם כסף למטפלת. אנחנו זקוקים לעזרה כל הזמן: כשמסיימים לעבוד מאוחר, כשנכנס בלת"ם, כשיש המון סידורים או אפילו כשבא לי לראות את ניל יאנג לכבוד יום ההולדת שלי. לפחות במהלך עשר־עשרים השנים הראשונות של ההורות אי אפשר להשאיר את הקטנים לבד, לכן עליכם לעשות עבודת הכנה מוקדמת ומאומצת: בקשו מהם לשריין יום או יומיים בשבוע שבהם יוכלו לשמור על העולל בשעות שאחרי פעילות הפעוטון.

רשמו את הילדים לגן קרוב לסבים, גם אם הוא רחוק מביתכם. בינינו, ככל שהגן יהיה קרוב יותר לביתם יהיה לכם הרבה יותר נוח להשתמש בהם ככוח חילוץ בכל הקפצה מהגן, ותאמינו לי – יהיו לכם הרבה הקפצות כאלה. אם יהיה לכם יותר מילד אחד, אני ממליצה על חלוקת אחריות. אצלי יש ילדה בגן ליד כל סבתא. זכרו להודות להם ולהוקיר את העזרה החשובה הזאת. עדיף להתחיל בהכנה כמה שנים מראש, לטפח איתם יחסים טובים וגם לעבור לגור בשכנות, אפילו במחיר ביקורי פתע עם חלה מהמכולת בדיוק כשאתם עובדים על הרחבת המשפחה.

אז אם את קוראת את זה ואת רק בת 22 ואימא מטריפה אותך, תרימי טלפון ותגידי לה תודה על משהו – אפילו על שסיפקה לך היום נושא לשיחה עם הפסיכולוגית. זה חיוני לעתיד הקריירה שלך בעוד עשור.

מרי רוט היא אימא של מיקה ואיה ואוהבת את הסבתות שלהן 

תזכרו שהכל חולף // רחלה זנדבנק

אין כמו ילד שגדל לך מול הפרצוף כדי להזכיר שהזמן חולף. וזו בעיניי העצה הכי חשובה לכל הורה: לא לשכוח לרגע שהכל חולף. יש באמת הזאת (גם) המון נחמה, כי גידול ילדים הוא עניין אינטנסיבי ביותר, ויש רגעים שבהם נדמה לכם שאתם תקועים באיזה נצח שאין לו סוף. אבל זה בדיוק מה שצריך לשנן ולזכור – גם מצבים שנראים קיצוניים ומייאשים יחלפו.
התינוק לא ישן? בלילות טרופי שינה זה נצחי ומנצח ומאיים לחסל אתכם, אבל יום אחד תקומו בבוקר ותגלו שישנתם לילה שלם. בן ה־3 מגלה נטיות OCD מבהילות, הולך רק על הקווים וחייב שמברשת השיניים תעמוד כשפניה מופנות ברווז הצהוב? הופ, הוא בן 4 וחצי ואין זכר לכל זה. הילדה נצמדת לסינר המטפורי ולא רוצה להיפרד? אופס, מצמוץ, והיא דורשת את המפתחות לאוטו ומבטיחה לחזור עד הבוקר.

מה המשמעות של כל זה? שמותר לא להתייאש. רגעים של מאבק אינסופי יסתיימו. אבל גם הרגעים הנפלאים יחלפו, מה שאומר שצריך לחיות את הרגע כאילו אין מחר, ולא לתת לרגע לייאש אתכם כי יש ועוד איך מחר. קלי קלות.

רחלה זנדבנק היא עורכת ספרות הילדים והנוער של הוצאת כתר. בימים אלו יוצא לאור "קונצרט בחולות", ספרה המשותף עם תמי שם טוב

איור: יוליה סמילנסקי
איור: יוליה סמילנסקי

היי ההפך מאמך // מאירה וייס

המוטו שלי פשוט. אפילו מאוד: עשי הפוך מאמך. לא מתחשק להם לאכול עכשיו? אין דבר, יאכלו כשיתחשק. לא עוזרים במטלות הבית? לא נורא. את עושה הפוך מאמך, זוכרת? תיזָכרי בכל הסבל שעברת בגיל ההתבגרות ואחריו. הילדים שלך לא יסבלו ככה. את לא תתערבי להם בחיים, לא תגידי להם ללכת לבית ספר כשמתחשק להם לישון בבוקר, לא תדרשי מהם ציונים גבוהים, לא תאסרי על עישון או הסנפה. את תקבלי אותם, "תכילי אותם", עם כל מה שמשתמע מזה. הילדים שלך יעשו רק מה שגורם להם אושר. ומובן שלא תגידי להם שחייבים כבר להתחתן, או שזוגיות היא מאסט. זוגיות היא המאה שעברה. היום יש אלטרנטיבות. לא תאמרי כלום על בן או על בת הזוג שלהם. גם לא תגידי להם שהם צריכים בן או בת זוג. היום יש הסדרים חדשים. משק הבית החדש הוא לגור לבד והמשפחה החדשה היא החברים.

אם אבא של הילדים חושב אחרת, תדירי אותו מכל ההחלטות המשפחתיות החשובות. גם כשילדייך יטענו שאת בדיוק כמו אימא שלך, תכחישי נחרצות. שום דבר לא יבלום את הצונמי הנחוש שלך בניסיון להיות הפוכה מאמך.

פרופסור אמריטוס מאירה וייס היא אנתרופולוגית של הרפואה, המדע והגוף. מתוך ספריה: "אהבה התלויה בדבר ", "למראית אין", "הגוף הנבחר : הפוליטיקה של הגוף בחברה הישראלית". ספרה הבא, "על גופתם המתה: כוח וידע במכון לרפואה משפטית", יֵצא בעוד חודש

אל תיבהלו מעצמכם // אביבית משמרי

אל תיבהלו ממי שיגיח מכם עם בוא ההורות, ואין הכוונה לילדים המגיחים מהרחם. אחרי בואם תגלו פנים חדשות של עצמכם. זה לא יחמיא. אל תיבהלו כשיגיחו מכם בזה אחר זה יבבן נוטף קיטש, חששן אובססיבי, דרקון משתלח, שופט צדקני, קורבן נסיבות מדוכדך, ועוד אחרים רוויי תסכול, עייפות ואשמה.

חבקו את השופט, את הקורבן, אפילו את הדרקון. ולא מתוך חמלה ניו אייג'ית. חבקו אותם כי הם מבשרים: הגעתם לעצם החשופה. הילדים הם שסייעו לכם להגיע אליה. ההורות, אותה אבן רחיים תמידית, עשתה את זה. אם יכולתם, עד לפני ההורות, לטשטש משהו מהטיפוסים הנחותים שהיו בכם, כעת הם כבר גלויים ומכאיבים, וכולם רואים. עכשיו, כשהבנתם מי אתם עלולים להיות, מכאן תוכלו גם לעלות אם יהיה בכם די כוח או הכרת הטוב, להשיב לעצמכם טעם ומשמעות, ולילדים את הכיוון הראוי. גם אם לעתים הכיוון הזה ייראה כמו כישלון בניווט, עם סחבת תמידית, תזונה אקראית והררי כביסה.

אביבית משמרי היא אם לשניים. ספרה "הזקן השתגע" יצא בהוצאת חרגול־מודן