ווקר טוב ישראל: תכירו את המעצבת הכי רותחת בסביבה

החנות של נטלי ווקר קטנה. יש בה מקום לשלושה מתקני תלייה, שני שרפרפים ושולחן אחד פצפון. מי שחולף על פניה ברחוב דוד רזיאל, בדרך לרחובות מרכזיים יותר במתחם נגה, יכול לפספס אותה בקלות. בכל זאת, שווה להתעכב אפילו לרגע קטן כדי להעיף מבט בחלון. מבט כזה חושף פריטים שמצליחים לבדל את עצמם מסצנת העיצוב המקומית באופן מרשים. מצד אחד ווקר, בת 34, עושה שימוש בקווים נקיים, בדים טבעיים וסקאלת צבעים מצומצמת, מונוכרומטית – מאפיינים שהפכו לכל כך שגורים בקרב מעצבים צעירים שכבר קשה לדמיין שאי פעם יהיה כאן משהו אחר. מצד שני בעיצובים של ווקר יש משהו נוסף, שקשה להגדיר במילים. אם בכל זאת מנסים ניתן להשתמש במילה "אדג'יות", מטבע שחוק בפני עצמו.

עיצוב של נטלי ווקר

זה לא שווקר הולכת על הפתרון הקל, של מותגי רחוב, העושים שימוש במורשת של סמלים של תת תרבויות וכאלה מעולם הספורט כדי לקרוץ לקהל מתוחכם או קשוח. במקום זאת היא מנסחת בעצמה שפה הכוללת פרטים קטנים, המתמזגים עם האספקטים הסולידיים יותר של העיצוב שלה. פעם מדובר בחבל שנרקם אל חזיתה של חולצה, או בחוט קשירה דק שאוסף מכנסיים רחבים עם שוליים פרומים בדיוק בגובה הנכון.

לדברי ווקר, האיזון העדין מתאפשר בזכות עריכה עצמית מתמדת, תהליך שתמיד טומן בחובו סכנה של אובדן פרספקטיבה. היא לא עובדת עם סקיצות, אלא מדגמת באופן חופשי – משחקת, כדבריה – עד שהיא מגיעה לתוצאה הרצויה. הכל, היא מוסיפה, מתחיל בבד, שצריך לגלות מה הוא רוצה להיות – מחשבה טבעית לבוגרת שנקר שלמדה בכלל במסלול לעיצוב טקסטיל. את הלימודים היא סיימה בשנת 2012 אבל היא החלה לעצב בגדים תוך כדי ומכרה אותם במכירות ביתיות ובחנויות בשוק הפשפשים. מעט לאחר מכן, היא עברה למכור את הפריטים שלה בחנות של המעצבת שרון ברונשר שבה גם עבדה, תקופה שאפשרה לה לחשוב מחדש על האופן שבו היא מעצבת. "יכולתי לראות את התגובות של אנשים וללמוד. אנשים לא סלחנים, הם עכשיו הולכים להוציא סכום מסוים על פריט והם יגידו לך בדיוק מה לא טוב בו", היא אומרת, "גוף של אישה מגיע עם המון שינויים, וגם הדברים שאישה מרגישה כשהיא לובשת בגד זה משהו מטורף. להיות עם אישה שרוכשת בגד זה דיאלוג שלם של חצי שעה־שעה, שאיכשהו מגיע לפעמים לדברים מאוד אישיים. לעבור את זה עם מישהו אחר יום אחרי יום זה מאוד מעניין".

לא הפחיד אותך להיכנס לתעשייה הזאת? הרי כבר אז ההשפעות של רשתות האופנה המהירה היו ברורות.

"נראה לי שתמיד בכל תחום ובכל סיטואציה בחיים, לאלה שהיו שם לפני יש סיפורים על מה שהיה לפני. בדרך כלל הסיפורים האלה הם על זה שפעם היה טוב יותר, ואת לא יכולה שזה יהיה לך בראש כל הזמן. אם את מוחקת את כל מה שאת שומעת אז יש לך את עצמך כאן ועכשיו, ואלה הנתונים שאיתם את צריכה לעבוד וזהו. וכל הזמן לומר שקשה וקשה וקשה, סבבה, באמת קשה, אבל בואו נעבוד אם מה שיש כרגע: אם זה אומר שצריך למכור פחות ביותר או לעשות משהו ייחודי יותר ולשבת עכשיו ולשבור את הראש".

עם הגישה הזאת פתחה לפני שנה וחצי ווקר את העסק הזעיר שלה ברחוב דוד רזיאל, עם בת דודתה רביטל פיטארו, האחראית על הפן הלוגיסטי־ניהולי. את החנות היא עיצבה ושיפצה במו ידיה עם חבר קרוב. "אני קונטרול פריקית", היא מודה, "אני חייבת לעשות הכל".

אף שהיא מצהירה שהיא מקווה שהעסק יגדל בבוא הזמן, נראה שהיא מרוצה גם פשוט להמשיך לעשות את מה שהיא עושה. "אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה", היא מצהירה, "לאו דווקא מבחינת מה שיוצא לי, אלא מבחינת העשייה עצמה. כל מה שאני רוצה זה שזה ימשיך. סיינפלד אמר באחד הראיונות שבתחילת דרכו הוא חישב כמה הוא צריך להופיע כדי לקנות כיכר לחם אחת בשבוע ופשוט לחיות ולהמשיך לעשות את מה שהוא עושה. זאת באמת המטרה וכל השאר בונוסים, שאני מאוד רוצה שיהיו כמובן. אני הרי צריכה לפרנס ובלה בלה בלה, כל מיני דברים טכניים כאלה".

דוד רזיאל 7 תל אביב