זקני השבט: ארבעה גברים עם זקן מעורר השראה

פעם שיער פנים מגודל סימל כוח ומהוגנות, היום הוא מסמל חופש. החופש להיראות כמו סבא שלך, כמו לוחם חירות נסער או כמו ההומלס מאלנבי שמולחם למדרכה – הבחירה כולה שלך. זיפים לדמותה של התופעה הכי שעירה בשטח

זקני השבט. צילום: איליה מלניקוב
זקני השבט. צילום: איליה מלניקוב
24 בנובמבר 2014

פטר הגדול, הצאר ששלט ברוסיה במאה ה־17, זעזע את צמרת האצולה והסוחרים כשייבא מאנגליה מס על זקנים. הוא רצה לגרום לאימפריה הכפרית שלו להיראות יותר אירופאית. הפנים החלקות היו בעיניו סמל למהוגנות, למודרניות. היגיון קר ואבסולוטי עומד מאחורי הקביעה הזאת: הגילוח הוא טכנולוגיה. ובדיוק כמו פטר הגדול, הגילוח הוא גם עריץ של מהוגנות. האצילים והסוחרים, כמובן, הזדעזעו: עבורם הזקן דווקא היה סמל לכוח, חשיבות ומעמד.

את הסיפור על הקאמבק שהזקן עשה בשנים האחרונות אנחנו כבר מכירים. הוא התחיל לצמוח על פניהם של ההיפסטרים והתפשט לכל עבר. רוב התיאוריות שנקשרו בו ראו בו סמל של גבריות בעידן של זהות זכרית מעורערת. כמו הברון מינכהאוזן שמנסה למשוך את עצמו מהביצה הטובענית בשיערותיו שלו, כך הגבר האבוד מושך לעצמו בזקן ומקווה שהוא לא מודבק.

בארצות הברית מקובל הסלנג “winter beard": זקן שמגדלים לאורך חופשת חג המולד הארוכה. הגילוח הוא עבודה ובחופש לא עובדים, אלא אם נתקעת עם מוסר עבודה פרוטסטנטי מחורבן. אבל אנחנו חיים במשבר כספי מתמשך. גם אם הכלכלה העולמית תחזור לצמוח פתאום, הנזק נעשה. אנחנו כרישים שטעמו את טעמה המתוק של הבטלה והטעם הזה נדבק לנו לשפם. הקסם האמיתי של הזקן הוא שבזה שהוא גורם לך להיראות כמו בטלן גם אם אתה עובד בשלוש עבודות. הרשתות החברתיות מקדשות את הזמן הפנוי, ואם אין לך זמן פנוי, אז לכל הפחות הצגה של כזה. לאליטות היום יש זמן ללכת למסעדות, לקרוא בלוגים ולכבוש לבד חמוצים בצנצנת. נכון שיש גם זמן להתגלח, אבל למי יש כוח?

לפני כמה חודשים קיבלתי במייל פרסומת ממוסף העסקים של הניו יורק טיימס. איש עסקים צעיר, עדכני ומזוקן מאוד, קרא את מוסף העסקים של הניו יורק טיימס באייפד החדש והנוצץ שלו. שם, לא בתצוגות האופנה ולא על השטיחים האדומים של פסטיבלי הסרטים, הזקן סגר מעגל. לוחמי החופש של שיער הפנים כבר מצאו את תגובת הנגד: הם מאריכים את הזקנים שלהם עד כדי גיחוך זי־זי טופי, כאילו זה מה שיעזור. תקראו לזה לאמברסקסואל. תקראו לזה גם דעא"שסקסואל אם בא לכם. מאוחר מדי, חברים. ניסיתי. קרוב לעשר שנים שניסיתי. אבל הפסדנו במשחק. זה שלהם עכשיו. הסכינים בדרך.

אבי פדידה

47, מעצב שיער ובעל בית הספר לעיצוב שיער HI FADIDA

איך זקן נולד: "הזקן שלי התחיל בשבוע של עצלות, אפילו שהייתי רגיל להתגלח כל יומיים. הסתכלתי בראי וזה לא נראה כזה נורא אז החלטתי לקפוץ על הטרנד".

התחושה: "אנשים לא מזהים אותי ברחוב, ממש עשיתי 'מייקאובר', ואולי אם המשיח יראה את כולנו עם זקן הוא יבוא".

צילום: איליה מלניקוב
צילום: איליה מלניקוב

ליאור ניר

32, צלם אירועים

איך זקן נולד: "מעולם לא התגלחתי עם סכין. תמיד היו לי זיפים, לפעמים ארוכים יותר ולפעמים פחות, בשנים האחרונות אני כל פעם מאריך את הזקן ואז מוריד אותו, אולי אוריד אותו מחר".

התחושה: "אני מאוד אוהב את הזקן, אני נהנה מההתעסקות בו, להאריך, לקצר, לעצב מחדש כל יומיים-שלושה, חוץ מזה שלפעמים מרגיש לי נכון להסתתר מאחוריו".

צילום: איליה מלניקוב
צילום: איליה מלניקוב

דור חן

35, מעצב אופנה ונעליים

איך זקן נולד: "ככה, אני שונא להתגלח ואיכשהו הפסקתי גם לקצץ אותו, והנה עברו שנתיים".

התחושה: "אלה יחסי אהבה-שנאה, אני אוהב את הלוק ואפילו את הטיפוח ואת העיסוק בו, אבל לפעמים פשוט אין לי כוח לכל הדבר הזה".

צילום: איליה מלניקוב
צילום: איליה מלניקוב

ג'ו מ. גרינבאום

27, עיתונאי

איך זקן נולד: "הזקן שלי נולד מתוך כמה שבועות של דיכאון קל ואז איכשהו התאהבתי בו. גידלתי זקן בעבר אבל לא השקעתי בו כמו היום".

התחושה: "המחמאות, הקומנטים בפייסבוק ובאינסטגרם והמבטים ברחוב שווים כל שנייה שאני משקיע בטיפוח, אני באמת שואל את עצמי איך לא היה לי זקן עד היום, אפילו שהוא קצת ג'ינג'י".

צילום: איליה מלניקוב
צילום: איליה מלניקוב