סקס, צ'אי וקרוקס: מה למדתי בפסטיבל למיניות אלטרנטיבית

"איזה כיף זה להגיע לחדר ולשאול אם כאן זו האורגזמה", אמרה אישה בשנות ה־50 שלה כשנכנסתי לחדר "שיווה" בפסטיבל קוסמיק לאברס. התחושה: היקלעות לסיטואציה. כל המי ומי של עולם המיניות האלטרנטיבית ישבו שרועים על מזרנים מעדות המתנ"ס, עטויים צעיפים מייד אין הודו, רסטות מייד אין דה ניינטיז, מכנסי דייגים מייד אין סיני. ורק אני לבשתי שמלה שחורה מייד אין זארה.

הם הגיעו עם מחברות ועטים לקורס בשם "סודות האורגזמה הנשית" שהועבר דווקא על ידי גבר. ולא שאני חושבת שלגברים אין מה ללמד נשים על אורגזמה נשית, אבל קיוויתי שלפחות הגישה של ההוא לכל זה תהיה קצת, ובכן, צנועה יותר.

"יש לכן הרבה מה ללמוד, ואני שמח שהגעתן לכאן כדי שאלמד אתכן", אמר המרצה לענייני אורגזמיות נשית. זה הקפיץ אצלי את הגבה, אבל שמרתי את הקפיצה הזו לעצמי. בכלל, ניסיתי להישמר לעצמי ככל הניתן, עד שזו שהגיעה באיחור ונדחסה לידי צעקה עליי באמצע ההרצאה: "אל תקליטי! הוא ביקש לא להקליט!", משל הייתה התשובה הישראלית ל־FBI. לא הקלטתי. אבל כן כתבתי הערות.

נוצר רגע מביך, שהתחלף ברגע מביך אחר כשהמרצה שממול התחיל לדבר על אורגזמת פטמות ולהיטפל לאיזו גברת בשורה הראשונה שכתבה את מה שאמר. "אם את רוצה – תזמיני אותי שוב לחוג בית או להרצאה. אל תכתבי!". היא ענתה לו: "אני ממש מרגישה כמו תלמידה רעה", והוא גיחך איזה משהו והמשיך לדבר על איך כולנו יכולות לגמור. אבל הוא לא ממש תיאר איך, אלא יותר מנה את האורגזמות שמוכרות לנו וקיווה לטוב. וכך, ההוא נזף בהיא, ההיא נזפה בהוא שלידה, זו שלידי תקעה בי מבט נוזף ורובנו הרגשנו נזופים. הייתי מבקשת סליחה מכל הלב, אם רק הייתי יודעת על מה.

שיר של אש וקרח

אני לא יודעת מה חשבתי כשהחלטתי להגיע לאותו פסטיבל. אני יכולה לכתוב כאן שהכל מקצועי. שהלכתי מפני שאיכשהו, במין תפנית משונה של גורל וחרמנות, הפכתי להיות כתבת מין, מה שזה לא אומר. אבל האמת היא שבדיוק נפרדתי ממישהו שאהבתי, באותו היום ממש שבו כל היופי הזה התחיל, ורציתי הפוגה מכל המחשבות. כך מצאתי את עצמי בבניין מפויח במרכז רחוב יצחק שדה. בין מוסכים, עמדות של מפעל הפיס, סניף של קופיקס ושווארמה בנדורה. הרגשתי כמו עלובת החיים גרסת 2018. כמעט שמעתי את מירי מסיקה לוחשת באוזני את השיר ההוא שהיא שרה, כשעליתי קומה, שבורה מהחיים האלה ומאהבה שהייתה לי ועכשיו כבר אין. זה היה כמעט פואטי, אבל אז, הגעתי אל מחוז חפצי והדבר הראשון שראיתי היה ערמת ענק של קרוקס. כמה קרוקס, אלוהים.

מימיני הייתה עמדת צ'אי. משמאלי איש עם כובע שר שירים טנטריים. מלפניי ישבו על מחצלות חבורות של אנשים, שדווקא נראו מאושרים לאללה. הקומה כולה צהלה משמחה ואני מתתי מבפנים. "אז מה אתם עושים כאן בעצם?", שאלתי קבוצה של אנשים שנראו איפשהו בשנות ה־20 שלהם. גלעד, 23, שישב שעון על הקיר שמאחוריו ואחז בידה של שרון, אמר: "יש לנו כאן הזדמנות להתקבץ. יש פה הרבה מאוד אנשים עם הסתכלות מפותחת על מיניות, ובמרחבים הרגילים אין את הפריבילגיה הזו. כאן יש מכנה משותף שמאפשר לצאת למקומות מעניינים ביחד".

לצאת למקומות מעניינים? אתה בן 23. הכל מעניין, לא?

"הגעתי לזה יותר מוקדם, כשהייתי בן 18 בערך. אני חושב שבתכלס, ראיתי שיש לי קשרים מיניים שיש בהם המון עומק ואהבה ויש קשרים עם פחות. זה גרם לי להסתכל על אהבה ומיניות כשני דברים שיש בהם המון חפיפה, אבל הם לא דבר אחד. ולכאן באתי כדי להתפתח כאדם מיני".

"רגע, ואיך כל השאר מכירים?" שאלתי את ערן, 28, סטודנט למדעי המחשב, דנית, 29, עורכת דין, וליפז, 28, אשת חינוך. ליפז, אישה מהממת ביופייה עם חיוך ענקי, גלח על הצד ועיניים חומות וגדולות, מיהרה לספר על אותו פסטיבל במדבר שהפגיש ביניהם. "לפני שבועיים, במקרה, היינו בסדנת טנטרה באשרם במדבר והרגשתי שם חיבור לעצמי, וגם לערן, ברמה אחרת".

איזו רמה?

"הרגשתי שאני חוגגת את החיים. יש לי צורך עמוק בחופש ומצאתי את זה שם. כולם מוצאים שם את עצמם".

כן?

"כן. יש שם הכל מהכל. את מוצאת שם חיבורים שאין ביומיום. אנחנו, כולנו, כבר מזמן לא אחד עם השני. אנחנו או בטלפון או מול המסכים. ואין לנו זמן לכלום. במדבר יש זמן. וכולם ביחד".

"יש שם אווירת קזינו", ערן השלים אותה, "אין גירויים חיצוניים, אתה נמצא בכאן ובעכשיו. אתה לא רואה סרט, או בודק את הטלפון כל רגע. אתה פשוט שם".

מי מגיע לשם?

"המקומות האלה מפורקים בהייטקיסטים, בעלי עסקים, עורכי דין, מהנדסים. בסוף כולם רוצים רגע עם עצמם וביומיום אי אפשר למצוא את זה. אתה לא באמת יכול לעצור את החיים שלך וללכת יום שלם לסדנאות. וכאן אנחנו באמצע תל אביב, בטירוף של החיים, יום חמישי, ופתאום אתה נכנס לחדר ואין שום דבר אחר חוץ מזה. אין את הבחוץ, אין את הרעשים. אתה רק עם עצמך, או עם מי שאתה רוצה להיות".

"זה קצת מצחיק שמועדוני החשפנות כאן ליד", גלעד אמר אחרי שכולם הנהנו ושתקו במשך רגע אחד ארוך. "יש כאן, ממש על אותו הרחוב, את המיניות הכי יפה והכי מכוערת. פה בפסטיבל אנחנו עסוקים בתקשורת, כדי שלצד השני יהיה יותר נעים. אני לא יודע אם זה מה שהם עושים במועדוני החשפנות".

"כנראה שלא", מלמלתי, מה שגרם לכולם לעצור ולהנהן פעם נוספת. בדיוק קמתי ללכת כשערן צעק לעברי: "אני לא מאמין! איך פספסת את הריקוד!". חזרתי לשבת. "הריקוד?". "הייתה עכשיו סדנת גברים שעסקה בריקוד, כדי שנרגיש יותר בנוח עם עצמנו. שמנו לב שבריקוד אנחנו לא חופשיים, כי התרגלנו שרק הנשים רוקדות. והיה מדהים. התפזרנו, נהנינו. הרגשתי שאני מרשה לעצמי לא להתעסק רק בלהיות גבר גבר, והייתה שם אחווה גברית שחצתה דורות".

לא הבנתי. מה עשיתם?

"רקדנו, רקדנו בחופשיות, כמו שאנחנו רוצים לרקוד, ולא כמו שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים".

"אני הייתי בסדנת מגע קשוב", ליפז קטעה אותו. "הייתי עם פרטנר שפגשתי פה לפני שעתיים".

שעתיים? איך שלפת אותו?

"הלכתי למישהו ואמרתי לו 'היי, אני ליפז, נעים מאוד. רוצה לבוא איתי לסדנה?'".

פשוט ככה?

"כן. מה, אף פעם לא ניגשת ככה לבחור?".

אף פעם לא.

"רגע. בחיים לא ניגשת ככה לבחור שרצית?".

בחיים לא.

"מה?!", השתנקו כולם ביחד כאילו זה היה איזה אירוע חריג לאללה וגם גדלו לי מחושים בזמן הזה. "אז יש לך משימה", ליפז הודיעה, "ואת חייבת, כי זה מוקלט. המשימה שלך, עד מחר בערב, היא לקבל 30 'לא'".

אבל זה יהיה לי מאוד לא נעים, וכנראה גם יחזיר אותי לימי התיכון. חוץ מצלקת נפשית מה ייצא לי מזה?

"זה ייצא החוצה גם לאיך שאת מתנהלת בחיים, ואת תראי שאת מקבלת המון 'כן'. את לא סתם הגעת אלינו. אפשר להחזיק לך את היד?".

"לא. אני לא אוהבת שנוגעים בי", עניתי בכנות.

"רואה? קיבלתי עכשיו ממך לא. וזה לא היה נורא".

 

"חטף אותך שד החרמנות"

סיימתי את השיחה עם ליפז והחברים כשברקע הייתה הופעה של סמדר מילר וניסים לוי, מפתחי שיטת מיניות קשובה. בדיוק הרמתי את הראש כששמעתי את מילר צועקת על לוי: "חטף אותך שד החרמנות!" ו"שד החרמנות נכנס בינך ובין דבורה!". לא לגמרי הבנתי מי זו דבורה, אבל זה היה נשמע לי הגיוני.

"הייתי הייטקיסט שנים", לוי אמר כשניגשתי לשניהם אחרי שסיימו. "חייתי אז עם בת זוג וסבלתי ואני חושב שזה מה שהוביל אותי לרצות לעזור לזוגות שחיים בסבל. יש לי דחף גדול להגיד לאנשים שאפשר אחרת, שאפשר לחיות בטוב. יש כל כך הרבה כאב סביב זה ואנשים לא מדברים. הם חושבים שרק אצלם משהו דפוק, אבל זה קורה כמעט בכל בית. בדרך כלל אנחנו רואים את המקרה הקלאסי שבו הגבר רוצה מין והאישה הודפת אותו. וכשזה קורה, המיניות הופכת למקום של חיכוך בתוך הזוגיות, וזה יוצר המון רעש ובסוף גם מרחיק".

"אנחנו פוגשים את המצוקה הזו בכל מקום", מילר הוסיפה בעודה נוגעת בכתפו של לוי ונותנת בו מבט אוהב. "אנחנו לא לומדים מאף אחד לעשות אהבה וזה מעלה את הזוגות על מסלול ההתרסקות. אנחנו לומדים מפורנו או מהקולנוע האמריקאי, ולכן גם כל הדרך שבה אנחנו עושים אהבה הופכת לממוקדת במטרה ובפורקן. וברגע שיש מטרה אז יש גם אפשרות לכישלון וכאן נכנס המון מתח. יוצא שכל התכלית של מעשה האהבה היא לגמור אותו".

מעניין שאתם עושים את זה ביחד.

"בפעם הראשונה שניסים הניח עליי את היד, קרה משהו שלא קרה לי מעולם. זו הייתה אהבה ממבט ראשון והמפגש איתו לא היה דומה לשום דבר אחר שחוויתי. לא במה שהרגשתי, ולא באיך שהוא נגע בי".

איך נגעת בה?

"כבר עם בת הזוג הקודמת החלטתי שאני מוחק את כל מה שידעתי ומגלה את הכל מחדש. נשכבתי לידה, והחלטתי שאני מוחק את הזיכרון ולומד מההתחלה את הקצב ואת המגע שהיא אוהבת. פתאום התחלתי לגלות עולם שלם, שבגלל החתירה לאורגזמה לא הייתי ער לו. וכשהכרתי את סמדר יישמתי את זה. הבנו ביחד שהמיניות מתחדשת כל הזמן ולא מפסיקה להשתנות. ועכשיו אנחנו מנסים להעביר את זה לאחרים".

נכנסים לתכנים עמוקים יותר

ביום השני לפסטיבל הלכתי את הדרך מיד אליהו ליצחק שדה ושמעתי את הקרפנטרס. הגעתי עם מצב רוח שפוף משהו, והוא השתפר פלאים כשרקפת שחף, מי שהייתה האחראית על תפעול האירוע וישבה בשולחן הקבלה, חייכה אליי חיוך ענקי.

"לאיזו סדנה תיכנסי?".

לאן שתגידי.

"לכי לפסיכוארוטיקה גופנית עם מיכאל, את חייבת. זה כל כך פותח", היא אמרה עם חיוך כל כך כובש, שכל מה שנותר לי היה להנהן.

את הפנים הראשונות שפוגש כל מי שמגיע לכאן?

"כן, אני מלווה את האנשים מהרגע שהם שולחים את הפנייה באתר. אני הקול הראשון שעונה להם בטלפון".

אז מי מגיע, בעצם?

"לכנס הזה הגיע מגוון של אנשים. זה כנס שהוא יותר לייט, שנותן טעימה של העולם הזה. אני רואה אותו בתור שער כניסה לעולם שלנו".

מה קורה בכנסים שהם לא לייט?

"נכנסים לתכנים עמוקים יותר", היא חייכה חיוך שחשף יותר משהסתיר.

ומה הם שואלים כשהם מדברים איתך?

"יש הרבה מיסקונספציות. שואלים אם יש עירום, אם אפשר לבוא ביחידים, מה הולך להיות בסדנאות. יש הרבה אי ודאות".

ולמה הם מחליטים להגיע?

"הם מגיעים ממקום של חיפוש. הם מרגישים צורך בשינוי, אם זה בהתנהלות, או ברצון לחדש או להשתחרר מדפוסים. הרבה אומרים שהם התחילו להיפתח לעולם, לקרוא עליו, והם הבינו שיש הרבה יותר במיניות ממה שהם מכירים. שהם רוצים יותר, או שיש להם איזושהי חסימה".

ומה את עושה כאן?

"לפני כמעט שמונה שנים הייתי במשבר עמוק. הייתי קרובה לחתונה, זה לא הסתדר, ונכנסתי לקיפאון רגשי של כמה שנים. מישהי הציעה לי ללכת לסדנת טנטרה ומשם הכל התגלגל. שם הבנתי שמגיל צעיר שמתי על עצמי המון מסכות כדי להתאים את עצמי לעולם, והטנטרה החזירה לי את המהות הפנימית. אנשים שהכירו אותי שנים לא הבינו מה קרה לי. נראיתי להם רקפת אחרת אבל הרגשתי הכי מחוברת לעצמי. הפכתי להרבה יותר אותנטית, למדתי להוציא את עצמי החוצה. והיום אני מרגישה שזה הייעוד שלי בעולם, להביא את התכנים האלה לעוד ועוד אנשים".

 "ועכשיו, תשענו על הציר של מי שלידכם"

נכנסתי לשיעור פסיכוארוטיקה גופנית. לא היה לי מושג לאן אני נכנסת, אבל סמכתי על ההמלצות. המבט שלי נתקל במיטל, 37, חברה טובה שלא היה לי מושג שתהיה כאן. "מה את עושה פה?", צווחתי וגרמתי להרבה יותר מדי ראשים להסתובב. היא הגיעה לחבק אותי והתיישבה על המזרן לידי. "זה הפסטיבל המיליון שלי", היא אמרה, ונשענה על הקיר שמאחוריה.

כן?

"כן".

ומה השתנה מהפעמים הראשונות?

"יש פה המון חדשים. בשנים האחרונות יותר ויותר אנשים שלא נחשפו ומעולם לא היו פה התחילו להגיע. וגם הרבה זוגות שרוצים לפתוח את היחסים".

אז מה את עושה כאן?

"אני כאן כדי ללמוד עוד. יש פה חוויות מדהימות. נגיד, בפסטיבל האחרון שהייתי בו, היה טקס סליחה בין המינים. זה היה מאוד מרפא. הגברים ביקשו סליחה מהנשים, הנשים מהגברים. את יודעת איזו חוויה חזקה זו שהגבר יורד על ברכיו, מנשק את רגלייך ומבקש סליחה בשם כל המין הגברי? נעשה שם ריפוי אמיתי, שמגיע רק מהמקום הזה שמאפשר את השיח הפתוח. בלי בושה ובלי הסתרה".

הסדנה התחילה. בתרגיל השני היה צריך לאתר פרטנר ולחבק אותו. הסתכלתי סביבי ורק רציתי להיעלם. אחד הגברים שם שאל אם אני מוכנה לתרגל איתו. התיישבנו על אחד המזרנים ונתתי לו לכרבל אותי, או כמו שכאן קוראים לזה – נשענתי לו על הציר. ותוך כדי שאני נשענת לו על הציר, אני חושבת על הציר של ההוא. על כמה שאני מתגעגעת. שתי דקות אחרי, התחלפנו. אני והאיש שלא ידעתי את שמו. הוא נשען על הציר שלי, ואני הסתכלתי על הדלת. התחלתי לחשב כמה מהר ייקח לי להיעלם ממנה החוצה. חשבתי על כמה אני בודדה, בתוך כל האנשים פה, ועל מה הביא אותי למצב הזה. לפסטיבל הזה. להתחבק עם אותו זר מוחלט, ליד חבורה של 40 זרים אחרים. התחלפנו עוד פעמיים, ובסוף התרגיל אספתי את האייפון והמפתחות שלי ונסתי על נפשי.

"היה לי דיבור איתך אתמול בלילה"

"את!", קראה לעברי מיכל מעיין דון, מכשירת מנחי קבוצות מיניות מודעת, במוצאי יום שבת. "היה לי דיבור איתך אתמול בלילה. בראש שלי". גיחכתי ואהבתי אותה מיד. "ראיתי שיצאת מהסדנה באמצע", היא המשיכה.

נכון.

"הדברים האלה צריכים תיווך. אז תדעי שאני כאן". הנהנתי והסתכלתי עליה. כולה משוחררת, מלאה באנרגיות וחום.

איך הפכת למנחה של קבוצות שעוסקות במיניות?

"בכלל סיימתי תואר במינהל עסקים, בהצטיינות. בסיום התואר נסעתי לתאילנד. שם התחלתי לקרוא ספרות רוחניקית והתחברתי להכל. גלגולים, מדיטציות, מה שהיה. כמה שנים אחרי איבדתי את המשפחה שלי. היה לי טוב בזוגיות, אבל לא היה לי סקס. לא הייתי מחוברת למיניות שלי. התגרשתי. ומתוך תהליך ההחלמה והריפוי שעברתי התחלתי להנחות סופי שבוע של התפתחות מינית לנשים".

ואיך זה התקבל?

"כל כך קשה להביא נשים לדבר. הבושה שהן נושאות איתן כל כך גדולה. יש ניתוק מוחלט בין האישה ובין הפות שלה. לא פעם יוצא לי לשבת מול נשים בנות 40 ו־50 ולהראות להן איפה נמצא הדגדגן. אבל אני רואה את השינוי קורה לנגד עיניי. לפני עשור, כשיצאתי לדרך, הייתה השתקה. היום הסדנאות מלאות. ועדיין, יושבות אצלי נשים צעירות שמספרות על האימהות שלהן שלפני החתונה אמרו להן שזה יכאב אבל שהן חייבות לשכב עם הבעל בכל זאת. או סיפורים על אימהות שתפסו את הילדות מאוננות ויצרו אצלן טראומה מטורפת. ושלא נדבר על פגיעות מיניות בתוך המשפחה, שגם האימהות עברו אותן והן לא יודעות איך להגיב או להתמודד".

והן מגיעות לפסטיבלים?

"הרבה יותר. כשהתחילו כל האירועים בארץ הגיעו רק מבוגרים, ויותר גברים מנשים. היום זה בדיוק הפוך. בשבילנו לראות את הצעירים כאן, לפני הקלקולים, זה תענוג. מלכתחילה הסיבה שאנחנו כאן היום, במרכז תל אביב, היא כי יש בעיר הזו כל כך הרבה בלבול וצורך בקשר. הבדידות פה גדולה והניסיון לפצות במיניות נורא. אבל מי שמגיע לכאן מוכן לעבוד על עצמו וללמוד. ואיזו שליחות ועונג לקחת בזה חלק".

הפסטיבל הגיע לקצו וכולם התחילו לקפל. השעה הייתה שעת בין ערביים. קבוצות של אנשים עדיין ישבו חבוקים, אבל משהו באותו חיוך החל להיפרם. וחשבתי שלמרות המראה העולץ ואווירת חיבוק העצים, אולי גם אותם הביאה לכאן הבדידות. ואולי הם נכנסו לסדנה ההיא, ונשענו על הציר של אותם זרים מוחלטים, כי הרגישו ששם בחוץ אין אף אחד אחר שיחבק אותם הלילה. ולרגע אחד, האנשים שהגיעו לכאן ורקדו ושרו ושמחו לא נראו כל כך שונים ממני. חשבתי שגם השמלה שלי, מייד אין זארה, היא למעשה מייד אין הודו, בדיוק כמו כל השאר.