פולני אלמוני: איך מרגיש תל אביבי כתייר בעירו?

כמשורר, חיי בתל אביב מזכירים חופשה ארוכה, וליתר דיוק: חל"ת. לכן שמחתי על הצעתה של שירה פור, סגנית עורך העיתון, לכתוב כתבה על איך זה להיות תייר בעיר מגוריי. בהתחלה היא הציעה שאתחזה לתייר שבדי, ואז צחקקה ברשעות של שועל במשחק פוקר. בסוף התפשרנו על פולני, אבל חתיך. ירדתי לשוק וקניתי כובע מצחייה של צה"ל ומשקפיים של ערסים. איזה סוג של תייר פולני חתיך אני? האם באתי לתמוך בזכותה של ישראל להגן על עצמה? או שאולי אני סתם גייז?

רוב התיירים רואים בתל אביב עיירת קיט פרובינציאלית בסגנון איי יוון: שכוחת אל, חשוכת ילדים וכחושה כתחש חולה, שרק במקרה נמצאת מספיק קרוב לקו המשווה כדי להציע שיזוף שווה. אלה ישנים באחד המלונות על קו החוף, ואינם יורדים משם אלא לים (מתברר שיש פה ים. אני מעולם לא ראיתי אותו בגלל כל המלונות). לעומתם ישנם תיירים העושים מאמץ עליון למצוא בעיר העברית הראשונה משהו שמזכיר ציוויליזציה מקורית. אלה ישנים במלונות בוטיק או בדירות Airbnb בעיר עצמה, ואיכשהו תמיד מוצאים את הקורדרוי.

ובין אלה לאלה יש תיירים שהם צעירים ויחפנים מדי לעשות צ'ק אין בהילטון, אבל סחים מדי בשביל swap על דירה באלנבי. אלה גרים בהוסטלים שמאחורי המלונות (עם נוף נהדר לחניונים), ולפעמים, כשהם לא אפויים מדי מהרביצה בים, מרחיקים נדוד אפילו עד רוטשילד. אני מחליט שכזה הוא התייר הפולני שאני: מגניב אך לא היפסטר, מעשן אך לא מסניף, נאה אך לא גייז. כמו כן, אני מחליט לקרוא לעצמי פשצ'מק. יש לי ידיד פולני בשם פשצ'מק. בכל פעם שהוא מבקר בתל אביב, כולם קוראים לו שמק. אני קורא לו שמקמק. סליחה, שמקמק!

צעירים אירופאים נחמדים

"אהלן!", קוראת לעברי פקידת הקבלה בהוסטל הירקון 48. אני מנסה לשחק אותה לא מבין, אבל היא עולה עליי מיד: "מה קורה, חבר?". מה חבר, מה? אני שמקמק הפולני! איים קאם פרום וורסאו! תראי את הכובע צה"ל שקניתי בשוק! את משקפי השמש! הו, גבריות ארצישראלית מתפרצת – שוב עלו עלינו.

עם 150 מיטות, הירקון 48 הוא ההוסטל הצהוב ביותר בתל אביב. הוא נראה כמו שילוב של הולידיי אין ובה"ד 10. למרות מבצע צוק איתן, ההוסטל שוקק מין והומה אהבה. אני מסמס לחברה שלי: "מלא צעירים אירופאים נחמדים!", וקולט שאני נשמע בדיוק, אבל בדיוק כמו אבא שלי. על גג ההוסטל מתכנסים בכל ערב חמישי ושבת כל הצעירים האירופאים הנחמדים שיוצאים ל־Tel Aviv Pub Crawl. הפאב קרול עולה 80 NIS וכולל כניסה לחמישה מועדונים כמו הבוקסה, הפסאז' והרדיו, כולל צ'ייסרים בכל מועדון.

פשצ'מק כרמלי. צילום: מיכאל טופיול

על גג ההוסטל כולם מקבלים בקבוק בירה ומתמנגלים לפני היציאה לבוקסה. עידו המדריך מבקש שקט, וכשזה לא עובד לו הוא צועק: “איף יו היר אה סיירן, דונט פאניק – ווי הב איירון דום!". החברים מגיבים במחיאות כפיים סוערות לאיירון דום. שניים מהם אפילו לובשים חולצות I Love Iron Dome. נראה שהצעירים האירופאים הנחמדים האלה נחושים בדעתם לצאת לחופשה בישראל – דווקא עכשיו. אבל למה? ישראל היא לא סתם וילה בג'ונגל, היא שיכון ביער קק"ל. מה מביא אותם לנפוש כאן?

החשד הראשוני שלי שלא מדובר בסתם צעירים אירופאים נחמדים מתעורר כאשר אחד מהם, הולנדי קטיפתי בן 20, מתרברב על כך שבשבוע הבא הוא חוזר לעוטף עזה, שם הוא מתנדב לבדוק מצברים של טנקים מסוג מרכבה 3. אז אני שואל את עידו מיהם, בעצם, כל האנשים האלה. “בגלל המצב", מסביר לי המדריך, “לרוב התיירים שלנו עכשיו יש איזו זיקה לישראל".

כעיתונאי, אני מקפיד שלא לפרסם סקופים. לא רוצה להבהיל אף אחד. אבל הפעם חוששני שאין ברירה. ובכן: אין תיירים בישראל. התיירים בישראל הם יהודים שבאו להתחזק או נוצרים שבאו לחזק את היהודים, ציונים שבאו להתחזק או גויים שבאו לחזק את הציונים, ישראלים־עולים או ישראלים־יורדים, חובבי מלחמות או פעילי שלום. אף אחד לא בא לפה בשביל ניקיון החופים, איכות הקוקאין או האגף החדש של מוזיאון תל אביב. הם לא כאן למרות צוק איתן. הם כאן בגללו. תכירו את נתן בן ה־19 שנולד בישראל, אבל חי את שאר חייו בפריז. שעה שאנחנו שותים בבוקסה, הוא שואל אותי בעברית רצוצה אם הייתי בקלרה. לטענתו, בקלרה הוא תפס זיון תוך חצי שעה, אף שהוא לא יודע אנגלית והגרמנייה שהלכה איתו לא ידעה עברית. הוא אמר לה “אפטר דרינק, יו וונט טו גו הב סבבה אין מלון?". לטענתו, היא זרמה. 

"אפטר דרינק, יו וונט טו גו הב סבבה אין מלון?" צילום: מיכאל טופיול

אבל נתן לא כאן בשביל הזיונים. הוא רוצה לעשות עלייה ולהתגייס לפלס"ר שריון כדי “להראות לערבים מה זה להיות יהודי". אני תוהה למה דווקא לפלס"ר שריון. “כי ככה אפשר גם להראות לערבים וגם לראות את הנוף". הוא מרוצה מביבי, “שהראה לערבים שהוא לא קוקסינל", אבל מתלונן על כך שיקר פה כמו בפריז למרות שכולם מרוויחים פחות.

פול ממיאמי כבר יצא למשהו כמו 100 מסיורי הפאב קרול של עידו. “זיינתי בכל העיר", הוא צוחק. פעם הוא היה חייל בודד בנח"ל, שחי על חשבון צה"ל בהוסטל הירקון 48. “בהוסטל ישנתי אפילו פחות מאשר בצבא", הוא שוב צוחק ומסביר: “זיינתי בכל העיר". היום הוא גר ברוטשילד ומפתח אפליקציה חדשה. הוא מראה לי אותה. זהו, הם סופית יותר ישראלים ממני.

100 ביחסי אנוש

למחרת היום אני לוקח את שמקמק הפולני לקו 100 של דן – הקו החווייתי של תל אביב. החוויה? לשלם 45 ש"ח על נסיעה מרגשת בקו 25 – רק ב־45 ש"ח. כשאני עולה לאוטובוס האדום בתחנת מגדל שלום, התיירים היחידים באוטובוס הם זוג קשישים יהודים־אמריקאים. אפילו יחסית לקווי דן רגילים מדובר בנסיעה מעופשת ומאובקת, מתנדנדת ומשתעלת, ועד מהרה אני מפתח צמא ובחילה. מפאת החום, הגג הפתוח מכוסה בברזנט צה"לי שמקנה לאוטובוס התיירותי מראה אותנטי של נגמ"ש. אבל הברזנט לא מגן על המושבים הקרובים לחלון מפני השמש הקופחת, והזוג היהודי־אמריקאי נאלץ להתפצל לשני ספסלים נפרדים. "איים סורי דיר", מתנצלת הקשישה בפני בעלה, "באט מיי באם איז סימפלי בורנינג!".

מעט אחר כך עולות לאוטובוס אישה עצבנית ובתה הצווחנית, שתיהן ישראליות, וממשיכות ויכוח שהתחיל עוד בתקופת ההריון. כדי להריח קצת חו"ל, אני תוקע את חיבור האוזניות במושב שלפני ומעביר לאנגלית. אבל ברוטשילד פינת הרצל, בדיוק כשאנו חולפים על פני ההול אוף אינדיפנדנס, הביוב עולה על גדותיו וריח החו"ל מתחלף בריח הצואה. "איייייףףףף! קקקיייייייי!", צווחת הילדה. "אולי די להתלונן?!", נוזפת בה האם העצבנית. "אנחנו ביום כיף בתל אביב!".

אני מנסה להתעלם מהריח ולהתרכז בשמע, אבל הנהג כל הזמן מדבר בטלפון. בשלב מסוים הוא אפילו שם גלגלצ. היהודי־אמריקאי לא מבין מאיפה זה בא לו, ומנסה לנתק ולחבר מחדש את האוזניות. ממה שאני כן מצליח לשמוע, שדרות בן גוריון נקראות כך על שם דוד בן גוריון. כן, זה אשכרה ההסבר שעבורו תשלמו 45 שקלים: שדרות בן גוריון נקראות על שם דוד בן גוריון ולא, כפי שניתן היה להניח, על שם להקת חלב ודבש.

פתאום האוטובוס נעצר ליד כיכר רבין (אבל מבלי להגיד על שם מי היא נקראת). הנהג מודיע בכריזה – ובעברית בלבד – שכעת יעלו לאוטובוס ילדים מיישובי עוטף עזה. מישהו סידר להם יום כיף. רק חבל שאף אחד לא טרח לעדכן בכך את התיירים. על האוטובוס צובאים עשרות ילדים. בתחילה האמריקאים המנומסים עוד נדחקים לירכתי האוטובוס, במחשבה שיימצא להם מקום. אבל אין מקום לכולם, והאמריקאים הקשישים מורדים מהאוטובוס אחר כבוד.

וריח החו"ל מתחלף בריח הצואה. צילום: עודד כרמלי

גם אני יורד מהאוטובוס, וכך גם האם ובתה, אבל אנחנו לפחות מבינים למה. אני בטוח שאם היו טורחים להסביר ליהודים־האמריקאים במה מדובר, הם היו שמחים להציע את מקומם לילדי שדרות. להפך: המחווה הפטריוטית הזו הייתה יכולה להיות שיא הטיול שלהם בציון. אבל אף אחד לא מסביר להם דבר. הילדים עולים, והנהג פשוט מבקש מהתיירים הקשישים לרדת. ברגע הראשון ברחוב הם עוד ממתינים בנימוס לרגע שבו יתבקשו לעלות חזרה לאוטובוס. רגע אחר כך האוטובוס נוסע בלעדיהם. אני לא רוצה לייעץ ליהודים־אמריקאים לגבי תביעות אזרחיות, אבל במקומם הייתי תובע את החברה על הפרת חוזה, עוגמת נפש והשפלה.

מכיכר רבין אני חוזר לשוק הכרמל. בימים שבהם אני לא תייר פולני, אני גר ממש מאחורי השוק וקונה בו מדי יום ביומו. אבל היום, כתייר פולני, אני חש בעליית מחירים בקנה מידה ויימרי. כך, למשל, בעברית ג'בטה אחת עולה 2.5 ש"ח – ואילו אותה ג'בטה באנגלית עולה
5 שקלים. גם המונית שלוקחת אותי מכיכר רבין לשוק הכרמל נוסעת, משום מה, דרך יהודה הלוי במקום דרך קינג ג'ורג'. "האו דו יו לייק איזראל?", שואל אותי נהג המונית בעודו מזיין אותי במחיר. "איי לאב איט!", אני צוהל. "וֶרי אונסט פיפל".

בשלב זה של הכתבה ייתכן שאתם חושבים לעצמכם: הכרמלי הזה אוטואנטישמי. כל דבר כחול־לבן לא טוב לו. אבל זה לא נכון. עד כמה שאפשר להשוות, ועד כמה שאפשר להיות אובייקטיביים בכזו השוואה, אני חושב שהחיים בתל אביב כלל וכלל לא רעים. אבל החיים הם לא חופשה, כפי שמישהו בטוח אמר לי פעם ולא הקשבתי לו, ואני רוצה לנצל במה זו על מנת להתנצל בפני כל זר שאי פעם המלצתי לו לבקר בישראל: סתם ניסיתי להיות פטריוט ו/או לשכב איתך. רוצים חופשה? טוסו לברלין. אתם מברלין ורוצים חופשה? טוסו ללונדון. זול שם יותר מתל אביב.

ברדיצ'בסקי 90210

אז אחרי שהרחוב הישראלי דפק ועשק אותי, התחבורה הציבורית הישראלית ברחה לי והתיירים בישראל הרביצו בי ציונות, אני מחליט שהגיע הזמן לשדרג את שמקמק – וסוגר לו חדר במלון ברדיצ'בסקי. את החדר אני מזמין תחת השם פשצ'מק לויטה, כתב זר מ־Time Out ורשה. “היי", אני אומר לפקידת הקבלה. “איי הב אה רזורביישן היר פור טיים אאוט וורסאו". “למה אתה מדבר אנגלית?". “ביקוז איים פוליש?". “לא, אתה לא", חורצת הריספשוניסטית. “אתה עודד כרמלי. אתה כותב ב־Time Out ושותה בקורדרוי. ראיתי אותך גם בנחמה וחצי כמה פעמים".

מובס, אני עולה לחדרי. ברדיצ'בסקי הוא מלון בוטיק חדש, חלק מגל מלונות הבוטיק ששוטף את רחובות העיר הלבנה כגשם מזגנים בקיץ, והחדר שלי מפואר יותר מארמון שלמה המלך, מהודר יותר מבית שני. בשירותים מדבקה שחורה עם האות B חותמת את גליל נייר הטואלט, ואני לא יכול שלא לחשוב על מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, מחבר הסיפור הנודע “קלונימוס ונעמי", שאף אחד, לרבות ברדיצ'בסקי עצמו, מעולם לא קרא – והנה הוא, בגלגולו כמותג יוקרה, חותם גליל של נייר טואלט. כמשורר, גם אני רוצה יום אחד לחתום גליל של נייר טואלט עם האות C. 

ככה זה כשאתה כותב ל-Time Out ורשה, ביצ'ז. צילום: בן קלמר

מנהל המלון שולח לשמקמק לויטה בקבוק קאווה על חשבון הבית. ככה זה כשאתה כותב ל־Time Out ורשה, ביצ'ז. אבל אני זונח את הקאווה ויורד לבל בוי, בר הקוקטיילים בלובי. הבר, כמו שאר המלון, מלא בעיקר בישראלים, אבל התפריט כתוב באנגלית. הבר, כמו שאר המלון, נמצא בישראל, אבל המקום מעוצב באנגלית. המלצרית מניחה על ירכיי מפית בד שחורה – בדיוק בזמן לכסות את הזקפה. אני מזמין קוקטייל שמגיע בתוך קונכייה ענקית. קוקטייל אחר מגיע בתוך אמבטיית קצף עם ברווזון קטן. זה לא ערק עלית מה שהולך פה.

מקץ 30 שניות אני מוצא עצמי מבוסם כאסם חזירים. החוב שלי לבר כבר נמדד במיליונים. האווירה דיוניסית, בכחנלית, יאיר לפידית, ואני מזמין עוד ועוד מנות קוונטיות ממש, שמורכבות מחלקיקים קטנטנים ומשונים עוד יותר: קצה כנף דבורה, גרידת קוקוס, טל בוקר ראשון מחוטמה של פילה צעירה. הקריפטונייט המטוגן – אפרודיזיאק ידוע – מחרמן אותי כהוגן, ואני תוהה אם במלון בוטיק לגיטימי לבקש שיפתחו את ערוצי המבוגרים.

אני אוסף את קוקטייל הקונכייה שלי ומתיישב עם הקאסט המקורי של “בוורלי הילס 90210". “אר יו איזראלי?", אני צועק שיכור לאוזנה המנותחת־פלסטית של ברנדה. “נו". “ג'ואיש?". “נופ". “זיוניסט?". “נון אוף דט". “פיינלי! אה ריל טוריסט!". “בט מיי הסבנד דני איז. אנד יו אר סיטינג אין היז פלייס. אנד הי וויל בי רייט בק".