החיים שאחרי החגים: איך חוזרים לחיים אחרי החופשה?

הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי הביתה מנמל התעופה זה לבכות. כלומר, השני. הדבר הראשון היה לנקות. ממש לנקות. כולל מגב ודלי עם נוזל רצפות וכעסים כבושים. זכור לי במעומעם שהשארתי בית מצוחצח. כלומר, לא ציפיתי לקבל אותו נקי באותה המידה, אבל לעזאזל מי חשב שיפתחו כאן סניף של חוף פרישמן?

ואז הכל חזר אליי: סאבלט, בחורה מברלין, סופת אובך. הופה. ידוע שגם בלי סופות מאפריקה, זה מה שגרמנים עושים. מסבלטים ממך את הבית ואז ממלאים לך אותו בחול ים. זה הרי גנטי אצלם. אבל מה אני בוכה? הייתי בניו יורק כמעט חודש, מדדתי חיים של אחרים, היה פיקס. תחילה לוהקתי לתפקיד עיתונאית בשבוע האופנה בכרך. היה זה בהכרח שבוע פוטוגני שעורר חומציות רבה בקרב חבריי. אפילו לי קשה לעכל את העובדה שלניו יורקית שבי כזה סבבה בחיים – תופרת תערוכות והופעות, שואבת תריסר אויסטרים שעולים שני דולרים ולא 30 ש"ח האחד, קונה בגדי מעצבים יפים בשווקי פשפשים כיפיים, צולה בבית את הריב איי הטעים בחיי ואף פעם לא הולכת למשרד או עונה לטלפון.

אבל הניו יורקית שבי שונאת אנשים. את הזבנים ששואלים אותי מה שלומי, את הזכרים ש"יפרקו לי את הצורה בזיונים" או שמציעים “מושב קבע לישבן הזה" סתם ככה ברחוב, את הנערים שצורחים במוזיאונים וברכבת ואת הנשים שמתלהמות בתור לקפה, את בעלי הדירות שגובים 1,000 דולר בחודש לחדר בדירת חמישה שותפים בהארלם. נו ת'נקיו, כמו שאומרים. אין ישראלי מכוער, כל העולם כולו ישראלים מכוערים.

ובינתיים בתל אביב, את הדירה שלי שכרה צעירה ברלינאית שהתנדבה ברוחב לבה לטפל לי בכלבה. על היד שלה קעקוע: “משפחה" בעברית מנוקדת. היא עובדת במסעדת חוף, מרוויחה את הלחם המוזר והדגים הכבושים שלה בהתרוצצות עם חביתות ומיץ סחוט מצאת החמה עד עשר בלילה ככה. היא מאוהבת בישראל וספציפית באיזה יוסי סטנדרטי. סינדרום נתניה לא מאובחן אם תשאלו אותי.

הברלינאית הנלהבת לא מבינה את הרמז שבחזרתי וממשיכה לטפל בכלבה שלי כאילו עדיין אינני. היא לוקחת אותה לים בארבע בבוקר. אי אפשר לנצח את זה. החיים שלי יושבים טוב יותר עליה. מה שבטוח, החיים של פאפי הכלבה השתדרגו לאללה והדירה עדיין מלאה חול.
אני מנגבת את הדמעות ומזמינה רביולי סרטנים ועוגת גבינה. אם זה לא יעזור, איאלץ לאכול את כל הסוכריות שהבאתי מניו יורק בבת אחת. זו סגולה לאריכות ימים, או לכל הפחות לעלייה במשקל. איזה כיף לחיות. גם אתם הייתם מתחילים לבכות.