בישול איטי: לרגע קל טעינו לחשוב ש"הטבח" שכחה מאיפה באה

קצת לפני שכרמי פרץ לליבנו בסדרה "הדוב", שודרה ה-yes "הטַבָּח" (כן, צריך לנקד עכשיו) של ארז קו-אל ואורית דבוש, שהמחישה היטב את עולם המסעדנות התל-אביבי – ניבולי פה, הטרדות מיניות, שימוש בסמים, מלחמה על קרדיט וקרבות אגו. אבל "הטבח" היא יותר מרק מחיקוי של המציאות, אלא היתה גם נקודת מפנה בטלוויזיה הישראלית. רוב סדרות הדרמה הישראליות רוויות בדיאלוגים ברמה שאם יחתכו, ישארו לנו פרקים של 5 דקות. העונה הראשונה של "הטבח", לעומת זאת, הייתה מלאה בפריימים אילמים ארוכים, שתיקות עמוקות וצמצום מילים. בשילוב עם הצילום הייחודי, שמרגיש שונה מאד ממה שהיה קיים בטלוויזיה הישראלית עד אותו רגע, קיבלנו זן נדיר. בשבוע שעבר הסדרה חזרה לעונה שנייה, ולרגע אפשר לטעות ולחשוב שהיא שכחה מאיפה היא באה. 

יש לי וידוי – בטעות תמימה, התחלתי את העונה מהפרק השני, ורק אז חזרתי לראשון. אבל דווקא בגלל הטעות הזו, אני מבין עד כמה הפרק הראשון היה מיותר. העונה מתמקדת בכך שהשף דורי שחר (גל תורן) מכר את חלקו במסעדה, הפך לכוכב טלוויזיה, ומקבל הצעה לפתוח מקום חדש ממיה (דנה פרידר). בינתיים, גיבור הסדרה נמרוד אוחנה (גורי אלפי) עזב את "סופיה", וכעת עובד במסעדה אחרת. ובניגוד לעונה הראשונה, הפעם יש מלא מלא מלל ועומס דיאלוגים. לפחות בפרק הראשון, זה יכול להיות מתיש, במיוחד כשאתה לא מצפה לסגנון כזה בסדרה כמו "הטבח", שבה העומק של הדמויות מתעלה על הטקסט המינימליסטי, ומייצר דמויים מורכבים שעדיין אפשר להבין בשנייה.

לכן הפרק הראשון של העונה היה מיותר. כי הוא מתפקד כמעיין פרולוג המניח את כל חלקי השחמט על הלוח מחדש. מזל שפרק אחר כך היוצרים נזכרו מי הם, ותחושת הביטחון חזרה. בסדרה, לא בחיים. רק באמצע הפרק השני אמרתי לעצמי "וואי, נמרוד הוא כבר לא אותו טבח מתלמד מהעונה הראשונה". הוא אמנם נחשב צעיר, אבל צבר קצת ניסיון, ויש לו רצון להתקדם בעולם המטבח. כאן אפשר גם לראות יותר איך המוח שלו עדיין פועל במוד הייטק – ברגע שהוא מקבל את ההצעה מדורי, הוא משתמש בה כקלף מיקוח מתוך ציפייה שכמו בעולם ההייטק, הוא יכול למנף את המצב. מה אגיד, אפשר להוציא את הבן אדם מההייטק, אבל לא את ההייטק מהבן אדם.

המפגש המחודש הזה בין דורי לנמרוד אכן מחזיר את האש לסדרה, ואנחנו רואים דפוסי התנהגות שחוזרים על עצמם – הם שוב עושים שורות ביחד, שוב מדברים על החיים בזמן שדורי מתחיל עם מישהו, ושוב נמרוד עושה החלטה מטופשת ובוגד באשתו במקום פשוט להתגרש. הוא נשאב לאורח החיים המטורף של דורי, אבל בסדרה הזאת – ששום דבר בה לא נגמר לגמרי טוב – השאלה האמיתית היא מתי הבועה תתפוצץ. בפרק השני הזה, "הטבח" חוזרת להיות מה שהיתה – מלא שוטים לא שגרתיים, שפע שתיקות והמון סאבטקסט במעט מילים.

היה מרענן גם לראות את דנה פרידר שוב על המסך. בפרק הראשון זה אולי מרגיש כאילו פשוט חיפשו ממלאת מקום לרותם סלע, אבל יחד עם העובדה שהיא גם מושא אהבתו של דורי, היא למעשה יותר מרק מילוי – שותפה עסקית שיש לה גם כוח רגשי על השף הכאוטי, ובוודאי בת זוג מעניינת יותר מאלונה של העונה הקודמת. הפרצופים החדשים בעונה הזאת מרעננים, והפרק השני מספק הבטחה שעדיין מדובר באותה סדרה, ושכדאי לנו להמשיך לראות אותה.

זה מרגיע, כי אני התאהבתי בסדרה הזאת בזכות הדפוסים שאני מזהה מניסיוני בעולם המסעדנות. התנהגויות שאני רואה אצל שפים פסיכופתיים שנדלקים בשנייה ונרגעים אחרי סיגריה, פיצוצי האגו שיכולים להרוס סרוויס, החוסר בפורמליות בדיבור, לעומת השאיפה להיות הכי טובים שאפשר. בסוף העונה הקודמת נמרוד התעמת במהלך סרוויס עם דורי, והוכיח את עצמו כמי שמסוגל לעמוד בחום של המטבח. הפעם נגלה אם הוא מסוגל להוביל מטבח. אני לא יודע אם כל העונה תתעסק בהקמת המקום החדש – באופן אישי אני מקווה שמדובר בסאגה שתיגמר מהר, ולא תנסה לחקות את המבנה העלילתי של "הדוב" – אבל "הטבח" הייתה סדרה טובה שהציגה משהו חדש מהרגע הראשון שלה על המסך, והיא כנראה תמשיך להיות כזאת. אם אין לכם כוח לפרולוג מסבירני, תדלגו על הפרק הראשון – תאמינו לי שלא תלכו לאיבוד, ותחסכו לעצמכם זמן
הטַבָּח, עכשיו ב-Yes