הטבלה משקרת: "כדורגל שפל" יוצא מהפייסבוק לאירוע רב תחומי משגע

"שיחה על כדורגל זה נהיה פשוט חרא, לא מעניין, זה אותו הדבר כל פעם. למה הוא שיחק ככה ולא ככה. זה פשוט כבר לא מעניין אותי", אומר גד סלנר, אחד משלושת השותפים בעמוד הפייסבוק/תופעת אינטרנט/תחביב משונה "כדורגל שפל". סלנר התחיל את הפרויקט עם חברו ואדים טרסוב ואחר כך הצטרף גם הבמאי והעורך דורון שהינו. השלושה הפכו אותו לסוג של קאלט גם עבור אנשים שלא מתחברים לכדורגל, ודאי שלא לכדורגל מליגות נמוכות. "אבל זה לא מחאתי בהכרח. אנחנו לאו דווקא מוחים נגד הכדורגל המודרני אלא הוא פשוט לא מעניין אותנו. זה משחק אחר לגמרי. אתה לא יכול להגיע לשחקנים, אתה לא יכול לפצח גרעינים באצטדיון, אין תחושת שייכות, אז זה פשוט לא מעניין".

הפרויקט הזה התחיל לפני יותר משש שנים, כשהשניים דיברו על קבוצות מהליגות הנמוכות באנגליה שאיתן שיחקו במשחק המחשב הממכר באופן מסוכן Championship Manager. טרסוב מתאר את ההתחלה: "אמרנו 'רגע, מה יש בתחום הזה בישראל?' ואז מצאתי משחק של אום אל פאחם נגד בני ג'דיידה. כולם אמרו 'אתם לא תחזרו בחיים' חוץ מחבר שמאלני שאמר 'אה, יש שם גלריה'. נכנסנו. זו הייתה הזיה מוחלטת. אף אחד לא הכיר אותנו, שני יהודים יחידים באצטדיון. כולם מסתכלים עלינו, כל האוהדים. מביך".

הם עצמם הבינו מיד מה לעזאזל יש לשני יהודים לחפש בדרבי של המגזר הערבי: קהילה. זה אירוני, אבל היום יש לאוהד כדורגל יותר במשותף עם אוהדים ושחקנים של קבוצות אחרות לגמרי מאשר עם השחקנים וההנהלה של הקבוצות שאותן הוא אוהד. ויש גם עניין יצרי: ספורט הוא דבר שמייצר דרמה, הפתעות ובעיקר המון רגש, והרגש הזה משוכפל שוב ושוב בערוצי הספורט ובמחלקות המסחריות של חברות ההלבשה, אבל הוא רק שכפול. בשביל לפגוש את הרגש בצורתו האותנטית צריך ללכת למקום הבלתי מתווך, לליגות הנמוכות.

סלנר: "כדורגל כבר לא מעניין אותנו, אתה לא בא לראות משחק וגם אין שום הבטחה שיהיה משחק טוב. לא משנה אם זו ליגה ג' או ליגת האלופות, בכדורגל מסחרי אין שום דבר מעבר לזה. אצלנו יש".
טרסוב: "זה מקומות שאתה לא מגיע אליהם בחיים בלי הכדורגל. מי מגיע סתם ככה לבקר בדימונה או אום אל פאחם? יש לך סיבה ואמצעי להכיר את האנשים. צילמנו סתם תמונות, מה שאנחנו אוהבים, לאו דווקא את המשחק".

שפל המדרגה. מתוך העמוד של "כדורגל שפל". צילום: ואדים טרסוב וגד סלנר

העניין תפס, כמו שקורה במקרים שבהם אנשים מחפשים קהילה, ועמוד הפייסבוק של השלושה עמוס בצורה משוגעת בכל מה שמקיף את עולם הכדורגל אבל לא קשור למשחק עצמו. התערוכה החדשה, שתוצג בבית רומנו, תהיה גם היא ארוזה בצורה לא מסורתית: לא סטילס בלבד אלא המון אלמנטים שונים שבאים בעיקר לחגוג את הקהילה שנוצרה – מתצוגת אופנה של חולצות כדורגל ישנות, דרך וידיאו ארט של משחקים מתחילת שנות ה־90 עד השקה של הפרק החדש במגזין הווידיאו שלהם, שמתעד את הביקור שלהם במשחק בין זלפה לסנדלה (שני כפרים ערביים בעמק יזרעאל).

שהינו: "אנחנו לא רואים בווידיאו הזה מגזין כדורגל אלא מגזין תרבות. מרגש שאנשים שלא אוהבים כדורגל צופים בזה. יש הרבה נדבכים לזה שלא קשורים לכדורגל, מסיפורים אנושיים ועד משחקי מחשב. זה הכל חלק מאותו עולם. זה אולי יגרום לך להגיד 'אולי נלך לדימונה?'. אנשים שמסתובבים בחו"ל או בארץ מיד מחפשים מגרשים. זה מאות אנשים שקיבלו מודעות לחפש סיפורים שמעבר לכדורגל וזה מדהים".

התערוכה הראשונה שלהם, שנערכה ב־2010 בגלריה גרוס, הייתה אמורה להיות אירוע שולי לאנשים עם התחביב הספציפי ביותר בעולם (סלנר: "האוצרת כל הזמן אמרה לנו שלא יבואו אנשים. כאילו, כל הזמן, כל היום, לא הפסיקה להגיד שהיא אוהבת את התערוכה אבל שנתכונן לזה שלא יבוא קהל"), אך הפכה לתערוכה הכי מצליחה של הגלריה באותה תקופה. שילוב מוזר בין כדורגל, נוסטלגיה, ישראליות, עממיות ואמנות גרם לשניים להבין שאולי מדובר בתחביב מינורי וספציפי, אבל למינורי ולספציפי הזה יש, מתברר, קהל לא מבוטל.

התערוכה הספיקה להיות מוצגת לאורך השנים בחמש יבשות ולהגיע עד לדיון בפרלמנט הבריטי סביב היחסים בין יהודים לערבים בישראל. ההצלחה המפתיעה למדי הביאה איתה גם כוח אמנותי לא מבוטל, והפרויקט "כדורגל שפל" בעצם משמש היום כשופר הראשי של הליגות הנמוכות בכדורגל – אלה שמקבלות חשיפה תקשורתית רק כשמתרחשות תקריות אלימות, כדורגל שמוצג כחובבני, אלים, מיותר ומלא שחיתות וקטנוניות (ביקורת שנפוצה, כמובן, גם על ליגת העל).

לא, אני פיפי. צילום: ואדים טרסוב וגד סלנר

את הקסם האמיתי של הכדורגל, זה שמייצג קהילות שלמות, לא רואים אם לא הולכים למשחקים, ופרויקטים כאלו הם אחת הדרכים היחידות של הצד הזה של המשחק להגיע לקהל הרחב. "יש כדורגלנים בליגה ג' שנחשבים לאלילים בעיירה שלהם ואף אחד לא מכיר אותם", אומר סלנר, "המשחקים בליגות הנמוכות הם ההזדמנות שלהם לשמוח ממשהו משותף שפשוט לא מקבל תשומת לב, ואז התערוכה הזו שולחת אותם לרחבי העולם. יש כדורגלנים שצילמנו ואפילו לא ידעו על זה ופתאום גילו שראו תמונה שלהם בסנגל או באנגליה או בארצות הברית".

התערוכה הנוכחית הרבה פחות מכוונת על להיות "תערוכה". כלומר, היא נסבה הרבה פחות סביב הצילומים והרבה יותר סביב הקהילה שצמחה לפרויקט הזה. כל מה שיוצג בתערוכה התחיל כזריקת רעיונות סביב ההומור הכמעט פנימי ותחומי העניין שהפכו עם הזמן ללא פחות חשובים מהמשחקים עצמם. זה לא רק תצוגת אופנה של חולצות כדורגל וינטג', זה גם מדבקות של שחקנים מליגה ג' – שני תחומי עניין מרכזיים של דורון שהינו ("הייתי זונה של אלבומי המדבקות פאניני, גם הייתי מעצב מדים משלי ושולח לקבוצות מליגת העל בתור אופציה למדים רשמיים"), ועד מחווה למשחקי כדורגל ישנים – התחום שהוביל במקור להיווצרות הקבוצה.

קהל אוהדי הכדורגל בישראל אולי מחפש לברוח מהמסחור ומהבינוניות שדבקו בספורט, אבל בעולם הפרויקט הזה מוצג כבעל אג'נדה שונה מעט. באירופה, התערוכות הקודמות מוצגות תחת אג'נדה פוליטית שלא תמיד נמצאת שם, בעיקר כי הדיבור השלילי סביב כדורגל ותרבות ספורט בכלל, לא ממש מושך אותם.

סלנר: "תראה, בכל מדינה אנחנו מציגים את אותן תמונות. אנחנו לא מנסים לייפות כלום. היינו מנסים פעם לעקוץ ולחפש מה רע, אבל הפסקנו עם זה והתרכזנו במה שכיף. אין כמעט משהו שקשור בתרבות ספורט שהוא לא בנאלי, כל יום יש 'גול מדהים'. האינטרנט דפק הכל".

אבל זה המדיום שאתם משתמשים בו.

טרסוב: "אבל הוא מאפשר ליצור גם דברים אחרים, כמו קבוצות אוהדים, שאגב, חלקן רוצות להגיע לליגת העל. למה? הרי המטרה היא לחזור למטה כי מה שקורה לקבוצה מקצוענית יהרוס אותן שוב. מגרש הוא מקום לפגוש את החברים ולשבת איתם וגם מקום יצרי להתפרק בו ולקלל. אתה כבר לא יכול לעשות את זה, רק בכדורגל".

בית רומנו, דרך יפו 9 תל אביב, אירוע פתיחה בחמישי (17.11) 20:00, שישי (18.11) 21:00, שבת (19.11) 16:00