אחרי החגים זה פייק ניוז

הוא שיחק עם מינוני התרופות שלי כמו בנאדם שמשחק פינג־פונג כיס עם ביצים של מישהו
אחר (רקס ברי)
•
לקחתי כמה קורסים בקבלה פעם, ולפי הקבלה עין הרע זה לא באמת דבר אמיתי. אני לא מסכימה עם זה (אסתי גינזבורג)
•
יש אייפון חדש! יש אייפון חדש! יש אייפון חדש! ואין לי שום דבר יותר טוב להתלהב ממנו!
שזה עצוב, כי פעם הייתי מתלהב מהמון דברים. התלהבתי ממשה קצב כנשיא המדינה, כי חשבתי שסוף סוף המזרחים יזכו לתת בראש – התברר שרק הוא ספציפית זכה – התלהבתי ממכבי תל אביב כדורסל, כי חשבתי שעכשיו כל העולם יתגייר ויעשה עליה – התברר שרק אולסי פרי עשה את זה, והוא היה על סמים – התלהבתי מווייז, עד שהבנתי שעם ווייז או בלי ווייז, בסוף תמיד מגיעים לראשון לציון – תנסו את זה פעם, זה מדהים ומייאש בו זמנית. כמו המדינה – אז לא נשאר לי יותר ממה להתלהב. הסיסמה שלי היא: לא יהיה כלום, כי אין כלום. גם ביבי וגם סארטר אמרו את זה לפני. זה לא משנה (תום מנדלבליט. בלי קשר ליועץ  משפטי. הוא יועץ קיומי. והעצה שלו: חכו שהחגים יגמרו, לפני זה אין סיבה לקיום)
•
אלאור אזריה הוא הנלסון מנדלה של הימין. כשהוא ישתחרר הוא ינהיג את העם וירפא את השסע. או סתם יזיין. מה, הוא מספיק צעיר לבחור קריירה (תחזית)
•
אם נשים את כל המושחתים בכלא, מי יישאר לנעול עליהם את הדלת? (מושל צ'יוואווה, מקסיקו)
•
נשיקה היא לשפתיים מה ששיעור התעמלות הוא לנעליים. לנעלי ההתעמלות, כלומר. ואולי לא. הפתגמים האלה לפעמים יוצאים מדויק, ולפעמים בערך (משורר איטלקי אלמוני מהמאה ה־ 12 , ממציא הנעלי התעמלות. מת עני וחסר כל. עני בגלל שההתעמלות עצמה הומצאה רק מאתיים שנה יותר מאוחר, וחסר כל בגלל שאם היה לו משהו היה מוכר אותו ונהיה פחות עני. קצת הגיון, גם כן אתם. כמה אכלתם בחגים?)
•
"הו ברנרד," מילמלה אתל, "זה כה פתאומי!" "לא, לא," זעק ברנרד, ובאוחזו בשור בשתי קרניו נשק בפראות לפניה העדינים. "כלתי לעתיד," הוא מילמל פעמים מספר (דייזי אשפורד, "האורחים הצעירים". תודו שהייתם מעדיפים לקרוא אלף עמודים כאלה על רומן אחד של קזואו אישיגורו. החבר'ה האלה מהנובל לספרות, לא באמת קוראים ספרים)
•
נקבה, 33 זה לא היה בכלל מה שציפתה לו. כל החיפושיות־פולקסווגן הללו, אחת אחרי השניה. הפעם האחת שכמעט התחתנה עם בנקאי. קראה הרמן הסה בסיקסטיז, הנדקה בשנות השבעים. עכשיו היא עושה סודוקו במיטה. היא לא אחת שאפשר להגיד לה מה לעשות. שנים היתה טרוצקיסטית, אבל מיוחדת. מעולם לא נזקקה לעזרה סוציאלית. המחשבה על קמבודיה גורמת לה בחילה. החבר האחרון שלה, הפרופסור, רצה שתפליק לו בטוסיק. שמלות בטיק ירוקות מ"מונסון", שיושבות עליה רפוי. עקבות תולעים על צמח הפילדנדרום שלה. היא רצתה לצייר – או, אם לא ילך, אז להגר. כותרת עבודת הגמר שלה בפילוסופיה: מאבק מעמדי בעיר אלם 1500-12 , כפי שהתבטאה בשירי העם של התקופה: בקשות למלגות, התחלות לא גמורות,
וקופסה מלאה פתקים. סבתא שלה שולחת צ'ק מפעם בפעם. עושה פרצופים למראה, שעות של
קרם לחות, מרקידה את התחת כשאף אחד לא רואה, באמבטיה. היא אומרת: מה שלא יקרה, אני לא אגווע ברעב. כשהיא בוכה, אתה יכול להישבע שהיא בת תשע עשרה (האנס מגנוס אנצנסברגר)