ריגול

תמיד חלמתי להיות מרגל. לא בבירה ערבית כלשהי – עם כל הכבוד לאיש שלנו בדמשק, אני רוצה להיות האיש שלנו במקום בו אפשר להסתובב במעיל ארוך, ולקרוא ספרים של גרהם גרין בבתי קפה אפופי ערפל. כך שהסיבה שלא נהייתי מרגל, היא בעיקרון: הערבים. מה גם,

שמרגל ראוי לשמו צריך לנהל פרשיות אהבים חסרות סיכוי, עם נשים מתוחכמות וציניות שליבן נפתח רק אליו, ואם למדתי משהו מהסרטים הערביים של יום שישי בטלוויזיה, זה שנשות המזרח התיכון יותר טובות בדרמות רגשיות מאשר בתחכום מילולי.

כך שלא נהייתי מרגל. אבל המשכתי לרצות להיות, ואכן קניתי מעיל ארוך. והתקווה הזו ליוותה אותי שנים רבות, עד שפגשתי אשה אחת ומיוחדת, שהתאימה בול לסטריאוטיפים. התאהבתי בה מיד. לא קרה דבר בינינו, כי אני הייתי בן שלושים והיא בת חמישים, אבל לעזאזל, רציתי שיקרה. וכמובן שזה היה בברלין, בהרצאה

שהוזמנתי לשאת בפני סטודנטים לספרות. הייתי בטוח שאדבר אנגלית, אבל איך שהגעתי פגש אותי אדם נמוך וחמור סבר, עם משקפיים שיכולתי להגדיר כמשקפי ג׳ון לנון, אבל היי, אנחנו בברלין, אז בואו נסגור על משקפי הימלר. הוא הציג בפני את מגדה, המתרגמת הסימולטנית שלי. שתעמוד מאחורי,

ותדבר בהפרש של שבע שניות בדיוק, במשך שעה וחצי. אתם יכולים לנחש כמה זה מעצבן, וכמה רציתי לעוף משם מהר כשזה נגמר. רק שאחר כך, התברר, כולנו הוזמנו לארוחה חגיגית אצל דיקן הפקולטה, ולהתחמק ממנה זה כמו לקבל מתנה יקרה לבר מצווה, להגיד תודה ומיד להתנצר. וכמובן שהושיבו אותי ליד מגדה – במקרה שמישהו מהאקדמאים בוגרי החוג לספרות הללו לא ידעו אנגלית. אז עשיתי מה שאני תמיד עושה כשמשעמם לי – מתחקר את האדם הכי קרוב אלי. וזה מה שסיפרה לי:

בגיל עשרים וקצת גויסה על ידי שירותי הבטחון של מערב גרמניה, בגלל סיבה אחת ויחידה: היא היתה קרובת משפחה של פוליטיקאי צעיר ומבטיח, שר ברפובליקה של מזרח גרמניה. כאשר הגיע לביקור במערב, הצמידו אליו את מגדה, שסיפרה לו כמה קשה לה להתפרנס מהדבר היחיד שרצתה לעשות כל חייה – לתרגם ספרי מדע בדיוני לגרמנית. אף אחד לא רצה לפרסם את הסופרים שרצתה לתרגם, שנחשבו אז לזיבורית ספרותית, והתשלום שהציעו היה עלוב. רצה המקרה ולאותו שר היתה אם מבוגרת, שהטיפול בה הטריח אותו, והוא הציע לה לבוא איתו למזרח ולטפל באמו החולה. תמורת זאת, הבטיח, הוא יסדר לה עבודה בהוצאת ספרים קטנה ואיכותית, שם תוכל לתרגם כמה ספרים שתרצה.

היא קיבלה את ההצעה. עברה איתו למזרח, ובמשך עשר שנים טיפלה באמו החולה, תירגמה ספרים של קורדווינר סמית וקליפורד סימאק – עד היום התרגום שלה ל״הסורקים חיים לשווא״ נחשב לטוב מכולם בגרמנית – ובעיקר אספה מידע על הקריירה הפוליטית של השר. לצערה, ולצער מפעיליה במערב, נעצרה במקום שאין אלא להגדירו כשולי. המידע שאספה היה חסר חשיבות לחלוטין, והיא ידעה את זה.

וכך היא נשארה שם עשר שנים, שאותן היא הגדירה כעשר שנים כל כך משעממות, שהפסיקה לספור אותן. מעולם לא היתה בסכנה – אף אחד במזרח לא חשב שהשר הזוטר שווה ריגול. רק כאשר נפלה החומה והיא חזרה למערב, התברר שהטעות היתה של מפעיליה, ונעשתה עוד לפני שיצאה לדרך: שמו של הפוליטיקאי ״שלה״ היה זהה לשמו של כוכב עולה אחר, שאכן עשה חיל, ועם השנים הפך למקורב לנשיא הוניקר. השר שלה, לעומת זאת, לא היה מקורב לאף אחד. ואכן, אחרי שנים אחדות הידרדר מעמדו ותפקידו האחרון היה האחראי על רשיונות ציד בגרמניה המזרחית.

רק כאשר החומה נפלה, היא גילתה שלא זו בלבד שלא מחכים לה בצד השני, אף אחד גם לא קרא את הדוחות שלה. והסיבה היחידה שבגללה לא החזירו אותה למערב, היא שאף אחד לא רצה לקחת אחריות על הפאשלה הזאת. וכך היא איבדה עשור מחייה.

אני לא יודע למה סיפרה לי את כל הסיפור הזה. אולי היא מספרת אותו לכולם. אולי שתינו יותר מדי. אולי המציאה אותו. מישהי אמרה לי פעם משפט ששבה את ליבי: ״אתה מספר בלתי מהימן, גם בספרים וגם בחיים״. אבל זה לא נכון: זה החיים שאינם מהימנים. אני רק מדווח.