יש עוד דרכים להילחם בממשלה. רק תשאלו את היוצרים האלה

יונה וולך

מגדולי היוצרים והיוצרות שהיו כאן, ומי שלא חששה לגעת בנושאים כואבים. וולך ז"ל, שמתה בספטמבר 1985, נולדה לתוך החברה הישראלית השמרנית של ימי טרום המדינה, ופרצה גבולות ביצירה שלה – מדיבור על סקס באופן פרובוקטיבי למדי, דרך אזכור של LSD ועד פגיעה במוסד התפילין – מה שגרם לתגובות זועמות מצד פוליטיקאים. המאבקים הגדולים שלה עם עצמה בסופו של דבר הכריעו אותה, אבל היצירה שלה נשארה עד עצם היום הזה.

ימי ויסלר

אחד מראשי "הבילויים", להקה שנולדה מאופרת רוק עלומה והגיעה לקהל הרחב, או לפחות עד כמה רחב שיכלה. הבילויים תמיד היו להקה פורצת גבולות – כזו שמטרידה אותך באמת (כמו שסאטירה טובה אמורה לעשות) ושלא מפחדת מפרובוקציה חכמה. מחיליק פורצלינה שמסתכל על המצעד ומכונות הירייה, דרך הרמטכ"ל שמגיע בתוך מזחלת, ועד המטוס שעומד להתרסק עם השירים באוזניות. ויסלר גם עמד מאחורי "מקום לדאגה", אחת מתכניות הסאטירה הטובות שעשו כאן, ששרדה שתי עונות בערוץ 10 ז"ל. יוצר טוב ומקור שתמיד שילב מסרים חתרניים על רקע מוזיקה משמחת ו/או הומור פרוע.

ענבל פרלמוטר

מיוצרות הרוק החשובות שהיו כאן, בקריירה שהיתה יותר מהכל – קצרה מדי. היא מתה כשהיא רק בת 26, אבל כבר הספיקה להשפיע לא מעט דרך להקת "המכשפות", שהיא היתה הסולנית והרוח החיה מאחוריה. בדיבור האמיץ והאישי, היא הצליחה לפתוח שער ללא מעט מוזיקאיות בעתיד – גם אחרי לכתה מן העולם. פרלמוטר לקחה את המוזיקה העברית ואת הקול הנשי צעד אחד קדימה, והיתה מי שהמסר שלה – שנכתב כבר בשנת 1995 – נשאר חי עד היום: אי אפשר לקנות גן עדן בדם.

חגי לוי

אחד מיוצרי הטלוויזיה המוערכים ביותר בישראל, שעשה תהליך שמוכר לנו היטב – להסתנן אל תוך המיינסטרים, ולחרע אותו מבפנים. כך לוי עשה ב-2005, כאשר היה עורך ראשי ומפיק שותף בסדרה "אהבה מעבר לפינה", שבה  הצליח להכניס פנימה מסרים חברתיים חשובים במסווה של טלנובלה מתקתקה. אבל גדולת יצירתו היא כמובן "הנערים", הסדרה שיצר עם יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל, שתיעדה את חטיפתו ורציחתו של הנער מוחמד אבו חדיר בקיץ המזוהם של 2014. היא אולי שודרה אצל מלכת המיינסטרים "קשת", אבל היתה חתרנית עד כדי כך שראש הממשלה דאז בנימין נתניהו הגדיר אותה כ"אנטישמית". זה היה, כמובן, שקר – אבל לוי תמיד הצליח לתת קולות חדשים, כאלה שלא נוחים לאוזן הישראלית הקלאסית, ולגרום להם להישמע טוב.

קובי אוז

ספק אם הוא עצמו יגדיר אותו כ"חתרן", אבל קובי אוז הוא ללא ספק אחד המהפכנים הגדולים של המוזיקה הישראלית. הוא נולד בשדרות למשפחה של יוצאי טוניסיה, היה קלידן בלהקת "שפתיים" ועדיין הלב הפועם מאחורי אחת הלהקות הגדולות שצמחו כאן – "טיפקס", זו שפרצה את הגבולות עוד בתחילת שנות התשעים, זו שהחביאה אמירות ליברליות ערכיות וביקורתיות בתוך תערובת של פריפריה וקיבוצים. בתווך, הוא גם פתח דלתות למוזיקה אלקטרונית, מזרחית, דיסקו, פ'אנק ואפילו היפ הופ – ובאופן כללי, מתח את גבולות המוזיקה הישראלית.

עמוס קינן ז"ל

עוד אדם שתמיד הקפיד להישאר בשוליים, מהתקופה בה היה לוחם בארגון הלח"י ועד הרגע שבו התייצב עם מתי פלד ולובה אליאב בראש "המועצה לשלום ישראלי-פלסטיני" ב-1975. קינן ז"ל אחראי לכמה מהפזמונים הגדולים שהיו כאן, היה יוצר משמעותי – ובעיקר אחד שלא פחד להביע את דעתו המאוד לא פופולרית לשעתה. באחד הטורים הידועים שלו מראשית דרכו כתב קינן על "דני (ציון לזכרו)" – אותו ילד שעשה את מה שכולם עשו. "כשכולם הלכו למלחמה, הלך גם הוא", כתב אז. וקינן, בחייו הארוכים (שנעצרו בגיל 82, לפני כ-13 שנה), הקפיד לעשות את ההפך.

קורין אלאל

עוד אחת שהלכה קצת הפוך – מהמרכז המעונב, אל היצירה האמיצה יותר. מי שהחלה את דרכה בלהקת פיקוד דרום, ואפילו לקחה חלק בקלאסיקה "עטור מצחך" של אריק איינשטיין ז"ל, השתמשה בכוח הגדול שצברה כדי לשנות את המוזיקה העברית. במו ידיה, היא סללה את הדרך לרוק עברי מזווית נשית, וגם פתחה דלת ללהקת "המכשפות" – כשהפיקה את אלבום הבכורה שלהן בשנת 1994. בשנת 2001 שברה עוד תקרת זכוכית, כשיצאה מהארון באופן אמיץ – בתקופה שבה זה לא היה מובן מאליו, בטח לאישה. אלאל היתה זן נדיר, ועל הדרך שסללה באו רבות אחריה.

שאנן סטריט

לכאורה, אחד שעומד היום בלב המיינסטרים – מנהיג אחת הלהקה הפופולריות בישראל, "הדג נחש". אבל שאנן הוא יוצר אמיץ, בעיקר בגלל שהוא לא התפשר עם האמת – גם כשהקהל לא כל כך אהב או ביקש, הוא הקפיד להביא את האמירה הפוליטית (גם בשירים הכי כיפיים ומרקידים, ואולי דווקא בהם) והקפיד לשיר בערבית גם כשהאוזן הישראלית הממוצעת דחתה אותה. בתוך עטיפת הממתק של המוזיקה הקלילה של "הדג", שאנן הפך לנכס צאן ברזל – דווקא בגלל האמת שבמילים.

טונה

כן, כולנו אוהבים חתרנות – בעיקר כשהיא בצד שלנו. אבל מה קורה אם מישהו אומר את ההפך? איתי זבולון, או טונה עבורכם, היה בזמן הקורונה קול שביטא בין היתר לא מעט סקפטיות בנוגע למדיניות מערכת הבריאות. ולמרות תגובת הנגד שזכה לה, טונה "נשאר בחיים", כמאמר אחד משיריו. את האמירות שפרסם אז בפוסטים הוא ארז לביקורת חברתית מדויקת שקשה להתווכח איתה באלבום "מזרח פרוע", ואז זכה איתו באלבום השנה, שיר השנה וכל השנה. אם זה לא חתרני, אנחנו לא יודעים מה כן.

יענקל'ה רוטבליט

כנראה גדול הפזמונאים שחיים בינינו. רוטבליט, האיש שכתב את "שיר לשלום", "דרכנו", "דברים שרציתי לומר" ועוד אינספור שירים – הוא כבר מזמן בן בית במיינסטרים הישראלי. אבל החתרנות שלו מגיעה מהמקום שבו הקפיד להביע את הדעות הלא נוחות – בין אם כשהפך ליוצר שמאחורי "החצר האחורית" (האיש שכתב את "שייח ג'ראח", למשל); ובין אם כאשר במהלך תכנית ההתנתקות, התייצב דווקא לצידם של "הכתומים", נגד השמאל שממנו בא. רוטבליט תמיד, מעל הכל, הוא איש חופשי. והחופש הזה הוא לא מובן מאליו במדינה שלנו.

זאב טנא

בגיל 75, הוא עדיין ממשיך לבעוט. אחד הרוקרים הבולטים במוזיקה הישראלית, אחד שלא פחד להשתמש בפרובוקציות – ולעתים גם הצליח לחדור את המיינסטרים, עם שירים כמו "איפה טעינו" או "ביירות", שיר כואב שהתייחס להפצצות בלבנון – וזכה לתהילה של ממש עם ההופעה בסרט "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן. עוד אחד מהאמנים העצמאיים, המקוריים, והחשובים שהצמיחה התרבות העברית. ואת כל זה הוא הספיק בזמן שפיתח את מוצרי "מאמא עוף" והקים את בית הנקניקיות "פרנק". מתי הספקת?!

ג'אזז

אחת התופעות המבורכות בהיפהופ הישראלי של השנים האחרונות היא עלייתו של הראפ הנשי העברי. ראפריות כבר היו כאן קודם, אבל בסיס של יצירה נשית מקורית ומעניינת – עוד לא היה. ועכשיו, זה קרה, בעיקר עם העלייה של יוצרות כמו אקו, עדן דרסו וגם ג'אזז (יסמין לסלרות), שלא מפחדת לייצר ראפ קשוח וכואב מזווית נשית, כולל פתיחה של סוגיות כמו תקיפה מינית. לא תמיד קל לשמוע את ג'אזז, אבל היצירה שלה חשובה.

WC

אבשלום ואריה הספרי, שני בניו של היוצרים שמוליק וחנה אזולאי הספרי, הם כהיום שני מוזיקאים צעירים וכועסים שמהווים את הקול הבולט של השמאל הצעיר יותר. זה שלא חי בתוך המסגרות הישנות, ולא מפחד לומר את דעתו. "היינו מסטולים כשהקימו את גוש אמונים / היינו מסטולים כשגופשטיין אסף בריונים / היינו מסטולים, בבית, כשסגרו את נתב"ג / ועוד מעט זה שים כיפה או תקפוץ מהגג", הם כתבו במרץ 2021. יום יבוא ואלה גם תהיינה תוצאות הבחירות.

מוטי קירשנבאום ז"ל

והנה שאלה: איך יכול אדם שהיה מנכ"ל רשות השידור לככב במצעד החתרנים? יכול. כי מוטי קירשנבאום ז"ל, למרות שהיה בן יקיר לממסד, תמיד מתח את הגבולות האלה. הוא עשה את זה עם "ניקוי ראש", שהגיעה ב-1974 – רגע אחרי מלחמת יום כיפור המדממת – ואמר לישראלים את האמת, בתקופה שבה היה רק ערוץ אחד בישראל. זה שהסתכן במחאות, זה שהפוליטיקאים עסקו בו – יותר ממה שהוא עסק בהם. והוא עשה זאת גם באלף דרכים אחרות – מהרגע שבו הביא את "החמישייה הקאמרית" לערוץ הראשון, ועד הרגע שבו כמגיש "לונדון את קירשנבאום" הקפיד לתקוע סיכות בבלון של הפוליטיקאים, ולרקוד בסוף כמו שני ילדים. מה יותר חתרני מזה?

רבקה מיכאלי

קצת כמו מוטי קירשנבאום, גם מיכאלי היא לכאורה בת בית במיינסטרים הישראלי. קומיקאית, שדרנית רדיו ואפילו זמרת לעת מצוא. אבל מעל הכל, החתרנות שלה באה לידי ביטוי באמירה הפוליטית. מיכאלי לא חששה מעולם להביע את דעתה השמאלית, גם בתקופות שבהם היה פחות ופחות נוח להגיד את זה. היא נשארה אחת התורמות הנלהבות של ארגון "בצלם", תמכה פומבית בארגון "שוברים שתיקה" – וגם ספגה על זה אש מארגוני ימין ומפרובוקטורים קטנים. מיכאלי היא לא רק יוצרת חשובה, היא גם סמל לאמירת אמת – סמל שאנחנו מאוד זקוקים לו, דווקא עכשיו.

גיל קופטש

חתרנות? באבוהה. עוד אחד שמצא את מקומו בתוך הממסד המאובן של רשות השידור, אבל הצליח לסדוק בו חור אמיתי. זה קרה כשהתארח בתכניתו של אחד, יאיר לפיד, ביום שישי והביא את "פרשת השבוע" מהזווית שלו – יהודי, אבל כזה שמוכן גם לצחוק על זה. הפוליטיקאים כעסו, הקהל איים, אבל קופטש נשאר בשלו. מראשוני הסטנדאפיסטים בישראל ואדם שתמיד היה יוצא דופן. בהמשך הוא גם רץ לכנסת עם "עלה ירוק". תנועת מחאה של איש אחד, על הראש של כולם.

סייד קשוע

מי שנולד בטירה, והפך לאחד הקולות הבולטים בתקשורת העברית, היה חתרני פעמיים – פעם אחת כלפי הרוב היהודי, שבפניו הוא הקפיד לא להתרפס ולומר את האמת; ובפעם השניה, גם כלפי החברה הערבית, מולה הוא היה לא פחות ביקורתי. זה הביא לו מתנגדים מכאן ומכאן, אבל היצירה שלו גם פתחה לא מעט לבבות – הוא הצליח להביא סדרה בערבית אל לב הפריים טיים של ערוץ 2 (ואז גם את "התסריטאי", אחת מהקומדיות הטובות אי פעם). קשוע חתרן מעצם היותו פרובוקטיבי כלפי שני השבטים המנוגדים, פשוט כי לא הסכים להתכופף בפני שתיהן. חתרנות בהתגלמותה.