הכביש שראה הכל: ליאור רז טועם את תל אביב עם הV40 של וולוו

מצאנו חניה ליד הבית של השחקן והתסריטאי ליאור רז, השארנו לו שם את רכב ה־V40 של וולוו עם כמה אטרקציות על מפה, מקומות שמורים במסעדות שוות ואתגר אחד: להספיק הכל בשעתיים בלבד

ליאור רז. צילום: נמרוד סונדרס
ליאור רז. צילום: נמרוד סונדרס
27 בינואר 2016

הכתבה בשיתוף Volvo

כבר שנים שאני לא חווה את חיי הלילה של תל אביב. כשגדלתי בירושלים ביליתי לא מעט. יצאתי כל לילה, עבדתי בברים, ביליתי. אפילו תופפתי מפעם לפעם במסיבות טראנס באומן 17. ככה התפרנסתי. גם כשהגעתי לתל אביב עדיין הייתי עם אותן אנרגיות, אבל זה היה כבר אחרת. בילויים עם החברים, הצגות, גלריות קטנות, מסיבות במוסכים. פחות פרוע. זו סצנת אחרת עם אופי אחר של בליינות.

[tmwdfpad]היום, בגיל שלי, לצאת מהבית זו חוויה שונה. אתה חייב לבחור, אתה לא יכול לצאת כל לילה, אז אתה בוחר. יוצא מדי פעם למקומות הכי טובים שאתה מכיר. בוחר בקפידה את האנשים שאתה יוצא איתם, אלו האנשים שאתה אוהב לצאת איתם. אתה חייב לבחור, כי בין המשפחה לעבודה המרסקת, אתה מרגיש שאתה חי על 150 קמ״ש. אז כשאתה עוצר, כדאי שזה יהיה מקום שכדאי לעצור בו, ועם האנשים שאתה הכי רוצה לראות. אתה מחפש את האיכות, אין זמן לבזבז על חיפוש.

אז כשהציעו לי לקחת את V40 R-design החדש של וולוו לסיבוב לילי קצר בתל אביב, לא יכולתי ולא רציתי לסרב. להסתובב בעיר בנוחות של רכב טרי, עם ניסיון של 40 ומשהו שנים בעולם, ולהכיר מקומות חדשים. למה לא? רק מה, לא עשו לי עבודה קלה. עם הרכב מגיע גם אתגר – סוג של מירוץ למיליון רק במושגים מקומיים. נקרא לזה מירוץ למאה. במהלך שעתיים בלבד הייתי אמור לבקר בשתי מסעדות שממוקמות בשני קצוות שונים של העיר. מצפון עד דרום. ורק כדי שלא יהיה לי קל מדי, חויבתי לעבור בשתי נקודות אסטרטגיות נוספות בתל אביב. נו, מעולם לא פחדתי מקצת אתגר.

אני מתחיל בלאסוף את יוני, חבר יקר שאני מכיר עוד מהגן. מהגן של הבנות שלנו, כן? אם הייתם אומרים לי לפני עשור שהייתי יוצא לבלות עם מישהו שפגשתי בגן של הילדה שלי, הייתי צוחק לכם בפנים. אבל כמו שאמרתי, צריך לבחור טוב טוב את האנשים שאתה הכי רוצה לצאת איתם.

יאללה, מתניעים

אני רגיל לג׳יפ שלי ולאופנוע שלי, אבל ה־V40 הוא אוטו שעושה חשק לרדת מהג'יפ. האוטו הזה כיפי. מהיר וספורטיבי, חזק וקטן. מאוד מתאים לעיר בגודלו ובכל זאת עם מספיק כוח ונוחות לכביש המהיר. זו חוויית נהיגה אחרת מאשר באוטו גדול. לרוב אתה מסתכל על הכביש מגובה מסוים, מלמעלה. פה אתה בתוך הכביש, אתה חי אותו, מרגיש אותו ומתרגש מכל סיבוב ועיקול.

ובכל זאת, לא משנה איזה מהמורה או פס האטה יעמדו בדרך שלכם, המתלים מכילים את הכל. שום קפיצה מעצבנת לא תפריע לחוויית הנהיגה. ההגה והגז מרגישים כל תזוזה שלך, מגיבים במהירות שיא ומאפשרים שליטה אדירה על הרכב. יש לו תחושת האצה של אופנוע, מ־0 ל־100 קמ״ש ב־6.3 שניות. מנוע טורבו עם 180 כוח סוס. אם אנחנו בג׳ונגל עירוני, הרכב הזה הוא חיה רעה.

ליאור רז והV40. צילום: נמרוד סונדרס
ליאור רז והV40. צילום: נמרוד סונדרס

גם במראה הוא לא פראייר. רכב נמוך עם אווירה של רכב ספורט אבל עם שרירים של רכב כוחני. הגימור הפנימי לא מפוצץ בפוזה. זה קלאס אמיתי. זה בהחלט כלי מושלם לסיבוב אתגרי בתל אביב – שגם אחרי כמעט שני עשורים שאני גר בה, אני תמיד זוכר איך שראיתי אותה בתור צעיר מירושלים.

תל אביב תמיד נראתה לי כמו עולם אחר. עולם מהיר יותר, מלוכלך יותר, קצבי יותר. לא כמו בירושלים עם מחנה יהודה והאבנים. כשעברתי לתל אביב, גרתי באזור צפון העיר בדירת גג על סוקולוב־נורדאו, אבל כשנולדה מיה החלטנו לעבור. ירדתי איתה בעגלה בפעם הראשונה, וכשיצאתי לרחוב עבר אוטובוס ופלט ענן פיח. אמרתי למיטל, אשתי, שאנחנו זזים מפה. עברנו לצפון הרחוק של תל אביב.

התחנה הראשונה שלנו לא רחוקה מכאן, בשכונת אזורי חן. שם, ממש צמוד לקאנטרי קלאב, ה־V40 שלנו הרגיש בבית בין הרכבים המרשימים בחניה. לא הצלחנו להחליט אם הם שייכים לשכבה העליונה של צפון תל אביב או לבנים שלהם. ירדנו מהרכב לצד ארבע המסעדות שעמדו שם במנותק מהאופי המנומנם של השכונה, כל אחת מעוצבת ברוח דומה, אבל גם באווירה אחרת. זו איטלקית, זו ניו יורקית וזו אירופית. אבל אנחנו הלכנו, כמו לבנטינים טובים, אל היעד הראשון של הערב – המסעדה היוונית גרקו (אורי צבי גרינברג 25).

מירוץ נגד הזמן

בגרקו של ערב חמישי יש אווירה צפופה ומוזיקה יוונית רועשת, אבל משהו בה עובד. סוג של טברנה יוונית שהומרה למסעדה חצי יוקרתית. ללכת בלי ולהרגיש עם. מכיוון שהזמן לוחץ והמירוץ נמשך, זרקנו למלצר החייכן את הבקשה לקבל ״כמה ראשונות טובות״ וסמכנו על טוב לבו וטעמו. למרבה המזל, הבחירה בו התגלתה כמוצדקת כשגל מנות קטנות ומעולות החל לשטוף את השולחן.

סלט אוקטופוס ותפוח אדמה חם, קציצות זוקיני, ספאנקופיטה (מאפה בצק פילו במילוי גבינת פטה ותרד), סאגאנקי (גבינת קפלוטירי מטוגנת עם שם של תרגיל בג'ודו), סקורדליה (ממרח שום, שקדים ושמן זית) וכמובן צזיקי. כל הטוב הזה פרוס על השולחן ואנחנו לא ויתרנו על ביס בודד. מבקר מסעדות אני לא, אבל בין פצצת הכולסטרול של הגבינה המטוגנת לטעם הנהדר של ממרח השום־שקדים, ברור שעוד אצטרך לחזור לכאן בלי הגבלת זמן ושעון מתקתק.

המטבלים של גרקו. צילום: נמרוד סונדרס
המטבלים של גרקו. צילום: נמרוד סונדרס

עם טעם לעוד יצאנו לכיוון נקודת המעבר הראשונה שלנו, שלמרבה הצער לא כללה אוכל. ״הבית המשוגע״, שנמצא בצפון רחוב הירקון, הוא אחד המבנים המוזרים בתל אביב. כאילו מישהו לקח בניין מגורים רגיל והלביש אותו בתחפושת של סקיצה גנוזה שעיצב אנטוני גאודי. גם בנוף האורבני המגוון של תל אביב, מדובר במראה מסקרן וחריג.

סימננו וי מהיר והמשכנו לנקודה הבאה – גשר המשאלות ביפו. לרוב זה מתיש לחצות את כל תל אביב, אבל עם המרחב שיש לנהג ועם אחיזת הכביש של ה־V40, המרחק נראה קצר יותר. מאוד נוח להסתובב איתה בעיר. הגודל שלה מאפשר לא רק לנוע בקלות בתוכה, אלא גם לחנות כמעט בכל מקום. בתל אביב מדובר ביתרון עצום.

כמעט בלי לשים לב הגענו לכיכר קדומים. ידענו ששם, פחות או יותר, נמצא גשר המשאלות. ירדנו מהרכב ועלינו לנקודה הכי גבוהה שראינו. פגשנו שלושה חבר׳ה מקומיים ואחרי כמה ברכות בערבית שאלתי אותם איפה גשר המשאלות. ״אתם לידו״, ענה הנלהב ביותר מהחבורה. וואלה. הנה השלט, אבל אין גשר. המעבר חסום והגשר הרוס. שאלנו אותם אם הם יודעים למה הרסו את הגשר. ״רוצים לבנות גשר תל אביבי. צפונבוני כזה״, אומר הנלהב. העיקר שהיינו, עכשיו אפשר סוף סוף לסיים לאכול.

השרימפבורגר של מסעדת מגזינו. צילום: נמרוד סונדרס
השרימפבורגר של מסעדת מגזינו. צילום: נמרוד סונדרס

היה שווה לחכות. גם עם כל הסיבוב והעצירות, נשאר לנו הרבה זמן ליהנות מהמטבח האיטלקי המעודכן של מסעדת מגזינו (דרך מנחם בגין 21) החדשה. עמדנו באתגר. מה שהיה לפני לא הרבה זמן בניין נטוש ומלוכלך הפך בידי האחים ירזין (קפה איטליה, טוני וספה, מוזס ועוד) למסעדה שמעוצבת כמו לופט ניו יורקי עם אווירה מקומית. פה כבר יכולנו לשקוע לעומק התפריט. המבורגר שרימפס מעולה, פולנטה עם פטריות, פיצת פפרוני עסיסית וארטישוק מטוגן שטעמו אפילו טוב יותר מזה שאכלתי ברומא. עכשיו כבר לא עמדנו בקצב של האוכל. עדיין החזקנו מעמד עד קינוח הקראק פאי המעולה.

עם צלצול השעון, בדיוק בביס האחרון של הפאי, הבנתי שהסתיימו השעתיים שלנו. חזרתי לרכב, שעמד בחניה המוארת שברחוב הרכבת. פה זה לא צפון תל אביב – ה־V40 בולט בנוכחותו המרשימה ובצלליתו הנמוכה. חיכיתי לנסיעה האחרונה, חזרה הביתה לצפון העיר. עכשיו, ללא מגבלת זמן ועם בטן מלאה, אני יכול ליהנות עד הסוף מכל מה שיש לרכב להציע. אולי בכל זאת אעשה עוד סיבוב קטן בתוך העיר. והפעם, אולי אקח קצת זמן לבזבז על חיפוש.