עיר ובליבה עיגול: 10 הכיכרות האהובות בתל אביב (ואחת שאיננה)

תל אביב היא לא עיר של כיכרות. וזה לא תמיד היה ככה. בראשית ימיה, ועד אמצע המאה שעברה, התגאתה העיר בשלל כיכרות קטנות, נעימות וטובלות בירוק, אלנבי היה רצף של כיכרות וביניהן פאוזות קטנות של רחוב, וב-1934 עם הקמתה של כיכר דיזנגוף עצרה העיר כולה את נשימתה בהתפעמות. תוכנית המתאר המקורית לעיר של האדריכל פטריק גדס דמיינה את תל אביב כעיר זרועת כיכרות ופיאצות, אבל אז הגיעו המכוניות והפקקים ותכנון מוטה רכב, דרסו את מרבית הכיכרות בעיר ויצרו שפע של זוועות אורבניות כמו כיכר אתרים המוגבהת, כיכר המדינה המוזנחת וכיכר רבין הסובייטית. בעשור החולף נזכרנו: כיכר זה דווקא דבר די נחמד. העירייה שפכה מאות מיליוני שקלים על שיקום ושיפוץ, כיכרות חדשות נולדו היכן שקודם היו מגרשי חניה, ופתאום חזרה "הכיכר" – כאידיאה עירונית – להיות חלק משמעותי מחיינו. הנה כמה שאנחנו אוהבים במיוחד. אפילו לא ידענו כמה התגעגענו. 

10. כיכר קדומים

על פסגת יפו העתיקה מסתתרת הכיכר הכמעט סודית הזאת, לא מספיק נגישה ולא מספיק אטרקטיבית כדי להגיע אליה סתם כך במקרה, חסומה כמעט לגמרי מהים במקום להשקיף עליו בעוז, חלק מהכישלון האורבני המתמשך בניסיון למצות את הפוטנציאל התיירותי של יפו. אבל צריך לומר: היא יפהפיה ונהדרת, רחבת ידיים ומזרח תיכונית, הבתים הערביים והכנסיה הפרנציסקנית ונקודות התצפית מהן הים לפתע מבצבץ, תנופת ההתחדשות מאז הקורונה שהביאה לכיכר כמה מקומות שכיף לשבת בהם והופעות טובות בלילות הקיץ הנעימים – ופתאום כיכר קדומים היא מקום שאפשר להמליץ לבוא אליו. אז תבואו.

החמצה עירונית מתמשכת. כיכר קדומים (צילום: שאטרסטוק)

9. כיכר השוטר

כיכר קצת מצחיקה ופאתטית בקוטנה, שריד לאייטיז העליזות שבהן דברים כמו ריאות ירוקות וגינות ציבוריות לא היו חלק מהלכסיקון התל אביבי והרעיון היה שהתושבים יכולים וצריכים להסתפק בספסל וחלקת דשא קטנטנה כדי לפוש מתלאות העיר הסואנת. אבל עם השנים ועם השיפור בחזות פני העיר, הפכה הכיכר הקטנטנה הזאת למקום מתוק ומוצל שבאמת מצליח להציע מפלט באווירה שכונתית לעוברים ושבים, והקרבה ללה מולאן הסמוכה מספקת את כל הקפה-ומאפה שכיכר כזאת צריכה. אם היו עוד 50 כיכרות כאלה בעיר לא היינו עצובים.

כיכר השוטר (צילום: ד"ר אבישי טייכר, ויקיפדיה – CC BY-SA 4.0)

8. כיכר המלך אלברט

זאת בדיחה, כמובן. ראש העיר מאיר דיזנגוף היה מסוחבק עם המלך אלברט מבלגיה שבא לבקר פה ב-1933, ואירגן לו כיכר על שמו בלב העיר העברית הראשונה. המילה "כיכר" מעט גדולה על אי התנועה המגוחך הזה שעל צומת מונטיפיורי-נחמני-מלצ'ט, שני ספסלים ושני פיקוסים, ואיכשהו עדיין מדובר באחת מפינות החמד הכי אהובות בעיר. הבניינים סביבה – ובעיקר בית הפגודה האיקוני – הופכים אותה לנקודה קסומה שמרגישה כאילו היא ממוקמת בשום מקום, מחוץ לזמן הזה, שזה גם הכי תל אביב שאפשר.

כיכר המלך אלברט (צילום: ד"ר אבישי טייכר, פיקיויקי, CC By 2.5)

7. כיכר היל

אף אחד לא מכיר את כיכר היל. היא חבויה בצפון הישן בין רחוב בן נון לרחוב הורקנוס, על גבעת כורכר נסתרת וטובלת בצמחיה, גינה עירונית נפלאה וייחודית של שקט ושלווה שאין כמותה בעיר. או כמו שניסחו את זה בישיבת המערכת שלנו: "מה משמח יותר מלשבת בירוק שיש בו מערות קבורה אטומות, שקראו לו פעם 'גבעת בית המטבחיים', וקרוי על שם גנרל בריטי שצלח את הירקון? נהיה חם בלב רק מלחשוב על זה".

כיכר היל (צילום: נמרוד סונדרס)

6. כיכר מסריק

החמצה תכנונית קשה שהפכה את כיכר מסריק למפגע תנועה ובליבו כיכר מנותקת שכל הניסיונות לשדרג אותה עלו בתוהו, הפוטנציאל העצום לא התממש ולמעט גינת משחקים קטנה לילדי השכונה אין לאיש סיבה של ממש להתיישב בה. יחד עם זאת, העובדה שבכיכר הזאת התמקם פסל הברווז לזכרו של דודו גבע, יצירה משותפת של ילדיו אהרון ותמי גבע יחד עם יהושע ואור כפרי, זאב אנגלמאיר, עופרה רודנר ותמיר שפר, הופכת אותה אוטומטית לכיכר מושלמת שאין בה כל רבב ומפיחה אופטימיות תמידית בלב הבריות. הלוואי על כל כיכר.

פייר, נראה טעים ועסיסי. הברווז של דודו גבע (צילום: מעין נבו)

5. כיכר גבעון

"הדבר הכי קרוב לפיאצה שיש בעיר", היה הנימוק הרשמי של וועדת הבחירה המערכתית, וזה נכון, רק שבמקום מבנים מפוארים באריכטקטורה אירופאית עתיקה, מוקפת כיכר גבעון באחוריים של מבני משרדים ישנים ואפרפרים על כל המזגנים הדולפים הכרוכים בכך. ועדיין, בהתחשב במה שהיה שם קודם, מדובר בהצלחת ענק, כיכר חבויה ורחבת ידיים שילדים יכולים להתרוצץ בה, מוקפת בתי אוכל ומשקה מצוינים, עם כמה פינות מתוקות וירוקות שקמו בה בשנתיים האחרונות. וכשמרימים בה מסיבה, ובכן, תראו איזו מסיבה.

מסיבת ילדים בכיכר גבעון (צילום: אור קפלן)

4. כיכר הבימה

תל אביבים מתים על כיכר הבימה. תל אביבים שונאים את כיכר הבימה. תל אביבים לא יודעים אם קוראים לה כיכר הבימה, כיכר התרבות או כיכר התזמורת. כמו יצירת אמנות גדולה באמת, הכיכר שעיצב ותיכנן דני קרוון מצליחה לעורר דיון ומחלוקת כבר יותר מעשור, בין מי שקובלים ובצדק על הבוהק הלבן והמסנוור שלה ועל היעדר הצל, ובין מי שמתפעלים מהאסתטיקה שלה, ובין ילדי האזור שמתענגים על הגינה השקועה והבריכה השחורה שבמרכזה ועל היכולת לעשות רייסים ברחבה עם הבינבות שלהם. זו גם, כמובן, הכיכר הכי פוליטית בארץ ולכן היא בלב של כולנו.

פסטורליה במחיר הזנחה. הגינה השקועה בכיכר הבימה (צילום: שאטרסטוק)

3. כיכר ביאליק

מה יש לומר על היופי הזה. חוץ מ"איזה יופי". כשתל אביב חלמה להיות באירופה, בדיוק על זה היא חלמה. כיכר שקטה עם אסתטיקה עילאית ומתנשאת בקצהו של אחד הרחובות הכי יפים בעיר, מוקפת בכמה מהמבנים הכי יפים בעיר כולל בית העיר המשופץ והארמון הקטן של חיים נחמן ביאליק. עד השבוע שעבר היא גם הייתה מנצחת בתחרות "הכיכר הכי יפה בעיר" בקלות, אבל אז הגיעה הכיכר הבאה.

כיכר ביאליק. באדיבות עיריית תל אביב

2. כיכר הכנסת

לא ראינו את זה בא: במקום הכי נמוך בעיר, איפה שכל הג'יפה של אלנבי נשפכת אל הים, אחרי עשורים של הזנחה, נפתחה מחדש כיכר הכנסת עם היופי מעורר ההשתאות הזה, כיכר פתוחה לים שהחזירה את חלק הרחוב הזה להולכי הרגל וצפויה להוביל לפריחה מחודשת של העסקים סביבה. לשבת שם השבוע על שפת המזרקה, במזג האוויר הנוכחי, היה כמו להתחבר למצבר של שפיות והכניס אותה מיידית לטופ של המקומות האהובים עלינו בעיר.

כיכר הכנסת (צילום: יונתן הוניג)

1. כיכר דיזנגוף

לא נשאר הרבה מה לומר על תחייתה המחודשת של כיכר דיזנגוף, חלום עירוני של עשורים שהתגשם ותיקן את המחדל ההיסטורי של הרמת הכיכר כדי לעשות מקום לפקקים. במהלך הקורונה וסגריה הפכה הכיכר לסמל של רוח החופש והפאן התל אביבית, ומאז שעלה לנו לא ירד לנו. כיכר דיזנגוף היא לא רק הכיכר הכי אהובה בתל אביב – היא תל אביב עצמה.

כיף איתה במסיבות. כיכר דיזנגוף כמעוז רוח הפאן התל אביבית (צילום: אלכסי רוזנפלד/גטי אימג'ס)

בונוס: כיכר אחת שאיננה // עודד קרמר

כשהייתי ילד, ממש מזמן, כיכר המושבות הייתה המקום הכי מלהיב בעולם. לא זכיתי לראות את הכיכר העגולה עם הדשא שהייתה שם במשך שנים, ושבימי שבת, על פי הסיפורים, הייתה הופכת לאתר פיקניקים. גם לא זכיתי לראות את המדרגות הנעות של המעברים התת קרקעים מעלות ומורידות את הולכי הרגל שניסו לחצות את הכיכר הסואנת במנהרות התת קרקעיות. אני הגעתי לשם וגיליתי כיכר קצת שבורה, מאוד אפרורית, עם ריח שתן חריף. ועדיין, היא הייתה המקום שהכי אהבתי בעיר.

לא, קרמר לא עד כדי כך זקן. כיכר המושבות בשנות ה-20 (צילום: קלוגר-זולטן, לפ"מ)

בימים לפני הפקקים, והשיפוצים וגורדי השחקים, כשתל אביב כבר לא הייתה ישוב קטן אבל עדיין לא עיר גדולה באמת, כיכר המושבות כבר ידעה לאן כל זה הולך. מכוניות, רעש, מסחר, אנשים. הכל התערבב ביחד במין המולה כמעט בלתי נגמרת. אם בקצה רמת גן היה מקום לעמוד ולהריח שוקולד, כיכר המושבות הייתה המקום לעמוד ולהסתכל איך מטרופולין ענק נולד.