מי הלהקה הכי טובה בישראל? לירון תאני וסער גמזו מתווכחים

מחר בערב (ד', 15.3) תתקיים באוזן ההרצאה "הלהקה הכי טובה בעולם, בישראל", בהובלת שני המרצים/מנחים/מתמודדים/אויבים-זמניים – סער גמזו (שדרן רדיו ואיש תרבות) ולירון תאני (שדרן רדיו ואיש. סתם ככה, בכללי). הערב הזה הוא סנונית ראשונה בסדרת הרצאות שבו גמזו ותאני ייצגו להקות ישראליות שלדעתם ראויות לתואר הלהקה הטובה בישראל, כשהמנצחת תיקבע בכל ערב, וכך הלאה עד שנגלה את הטובה מכולן בשיטת טורניר.

לירון תאני וסער גמזו (צילום: איתן ברנט וגיל רוביו, בהתאמה)

בערב הראשון הם ינסו השנייים לשכנע את הקהל לבחור בין משינה ואתניקס, כשבמהלך הערב הקהל יצביע (דרך אפליקציית Kahoot) על שאלות שונות – ובסוף גם יכריע מי הלהקה שתזכה. בהמשך יתמודדו בטורניר ההרצאות גם כוורת, תיסלם, בנזין, טיפקס, נושאי המגבעת ועוד. רגע לפני שהם מתכתשים באוזן, הבאנו את השניים להתחיל את הריב ביניהם מעל דפי אתר זה, כי אנחנו אוהבים מכות (כל עוד הן אינטלקטואליות וגם קצת מצחיקות).

משינה VS. אתניקס: סיבוב ראשון

תאני
שלום לידידי המלומד, לקולגה וליריב (לפחות לערב אחד, שלא לאמר לשעתיים) – סער גמזו.
גמזו
שלום למורי (לא בקטע של תימנים, יותר בקטע אקדמי-לא-פורמלי) ולידידי המתוק – לירון תאני.
תאני
ברביעי בלילה אנחנו נפגשים על הבמה, מול קהל, כדי לשכנע אותו שהלהקה שאנחנו מייצגים היא היא – הלהקה הכי טובה בעולם, בישראל. אתה בחרת את אתניקס, אני את משינה. בבקשה תסביר לי למה אתניקס, וגם איך תתמודד עם נצחוני הצפוי?

גמזו
לא נראה לי שצריך להסביר בחירה כמו אתניקס. הלהקה הזו, שבהתחלה זכתה להמון ביקורות לועגות ולגבות מורמות, היא המעצבת המרכזית של הסאונד הישראלי, היא הביאה לבמה אמנים שהפכו מאנונימיים לכוכבי ענק והבקיעה את הדרך למהפכת הפופ. נכון, הם לא נראים כמו כוכבי פופ מהעולם, אבל מה שהם עשו כאן לא עשתה אף להקה לפניהם. זה לא שתמיד הייתי מגדולי מעריציה. גם אני פעם הלכתי שולל אחרי סוכני הפוזה וזלזלתי בהם. בהופעה אחת צעקתי מספיק חזק כדי שזאב נחמה יקרא לי מעל הבמה "פאנקיסט", וידאג שיוציאו אותי, אבל מאז ראיתי את האור. השאלה האמיתית, בינינו, היא לא עליי ועל משינה. מה לך, הסלקטור המרים והמצחקק, וללהקה ששרה "בואי וניפול"? יכול להיות שאתה מוכר את המשחק בלי שבכלל אנסה לקנות אותו?

תאני
של נעליך! מדובר בשיר אהבה מוש. כמו כן, כאוהד הפועל תל אביב תחושת הנפילה מוכרת לי. בחרתי במשינה כי זה הכי קל לי. קודם כל, אני קרוב אליהם בגיל. יש גם גאוות יחידה שמתחילה בחוף של טופסי (שלומי ברכה היה מלך הגולשים, ואני הייתי מלך הצפים, בקושי), יובל ושלומי היו אגדה בגדוד התותחנים שאליו הגעתי (וממנו נמלטתי לאחר שנה) ותל אביב, ברור שתל אביב. ממועדון הפינגווין, דרך הרוקסן והלאה – דרכינו הצטלבו בהמון נקודות.
תגיד, אם אתניקס היא הלהקה של ישראל, אפשר להגיד שמשינה היא הלהקה של המדינה? ואני מתכוון למדינת תל אביב.

גמזו
אני די בטוח שיש המון נשים ואנשים מחוץ לתל אביב שהשירים של משינה היו פסקול החיים שלהם, והם לא מוכנות לוותר עליהם. אני גם לא לגמרי בטוח שההעדפה לאתניקס או משינה היא החלטה גיאוגרפית. אם כבר, זו מרגישה לי כמו החלטה דמוגרפית. בזמן שמשינה מתכתבים באדיקות עם מה שקורה מעבר לים, מנסים לחקות את הצליל של הגל החדש (ולא לחקות את מדנס!), מתעסקים באיזה סוג של אורבניות גלובלית וצוללים אל שאלות קיומיות, אתניקס חיפשו מתחת לפנס.
הם אספו אלמנטים שקשורים למקום הזה בעולם, עיבדו את הסאונדים שלהם לתבניות פופ ושמו בקדמת הבמה קולות שלא רק אוחזים בשמות מזרחיים, אלא גם נשמעים ככה. בתכל'ס, אתניקס ניגנו ושרו חומרים שלקהל המקומי היה קל יותר להתחבר אליהם. אולי יש קשר לתל אביב, כי שלומי ויובל באמת היו מוכרים במקומות הנכונים של העיר, אבל עבור רוב הקהל יובל תמיד היה יותר הבן של יוסי ופחות האזרח של צ'יץ'.
אולי שווה לנסות ולענות על השאלה שלך דרך שיתופי הפעולה שהיו לשתי הלהקות האלה עם מוזיקאים במהלך השנים. בזמן שאני מחזיק ברשימה שכוללת את כל מי שניגן ושר פה חוץ מטוני ריי ופרננדו סיישס, הרשימה שלך די קצרה, לא?

תאני
יש לי תשובה על שיתופי הפעולה, אבל אין מצב שאני מוכר לך אותה פה ככה סתם, ומרים לך לטיעון מחץ נגדי. אז מה שאתה בעצם אומר זה שאנחנו נותנים פה את הוויכוח הקלישאי בין פופ לרוק? אגב, דיברת על שיתופי הפעולה הלא קיימים של משינה, אז רק שואל: איך זה שכמעט כל חבר במשינה הוציא אלבומי סולו (שנעים בין מעולים ללא רעים בככל), בעוד שנחמה וקליסקי לא כל כך עשו את זה? אה, וגם שלא יווצר כאן רושם מוטעה – אני בריא על אתניקס ברמות על, ושלא יצאו עלי שאני הייטר. בהרצאה אנחנו באים להרים ללהקה שבחרנו, בלי להוציא מילה רעה (!!!) על המתמודדת מולה.

גמזו
משינה אחראית לכמה מהרגעים הגדולים בחיים המוזיקלים שלי ואני לא אוותר עליהם בחיים, אתה יודע, מתפרנסים… כן, יש פה המון מהויכוח הנצחי בין פופ לרוק, ובין העיר לפריפריה, ובין רשת ג' לצה"ל 2, ובין מסורת וחילוניות, וישראל הראשונה והשנייה והשלישית – אבל זה לא הרוק שהביא את חברי משינה לפתח קריירות סולו. אם חייבים להמר, אני מהמר על אינדיווידואליות כערך מוביל ורצון להוכיח לעצמם ולעולם שהם שווים לא פחות גם כשהחברים האלה לא לצידם.
אפילו שזה נשמע הפוך, אני בטוח שפה נמצא אחד הקסמים של אתניקס – אחד אחד הם לא מצליחים, הם פשוט לא מפיקים מעצמם את אותו ניצוץ שקורה בחיבור ביניהם. קליסקי ונחמה הפיקו פה ושם לאחרים, היו מעורבים בעוד הקלטות, ניסו הרכבי לווין, אבל שום דבר לא היה גדול כמו הסינרגיה הפסיכית של שני הטיפוסים האלה יחד.
אתה בטח רוצה להתרברב ב"לא יכול לעצור את זה" או בהפקה של שלומי ברכה לנושאי המגבעת, נכון?

תאני
אני לא ארד נמוך ואגיד "חיילי הנקמה", גם בגלל שאיכשהו הייתי מעורב שם (הסיפור המלא והלא כזה מעניין, על הבמה ברביעי). אני גם לא אגיד שמשינה היא הרבה יותר להקה, כי זה לא רק בנאי וברכה, אלא גם בנסון, דיין וחודרוב ששם מהתחלה ועד עכשיו. רגע, בעצם אני כן הולך להגיד את זה! ואתה יודע מה יפה? שלא אתה ולא אני נחליט בסוף. הקהל יגיע, יצביע ונראה מה יהיה. ככה זה בדמוקרטיה! תגיד, אתה כבר יודע מה תלבש?

גמזו
אני לא יודע מה אני אלבש, אבל כבר יודע שאגיע בב.מ.וו שחורה (שהחלפתי תמורת רולקס ומרצדס, כמובן). כתבת גם שיהיה טיפה מצחיק ולא רק רציני, ונראה קליפים ונשמע שירים ואולי נעז לרקוד? לא רוצה לסדוק את הפוזה המלנכולית, אבל הימים ימים קשים – בוא נקליל.
תאני
לא כתבתי, אבל למזלנו השיחה הזו לציטוט! כך שלמעשה, אתה כתבת. אגב, נראה לי שזו הסיבה ששנינו עושים את הערב הזה. קצת להתאוור עם דברים שמחים ולא "חשובים". נראה לי שנסגור את השיחה הזו עם להזכיר שמחיר הכרטיס יותר זול ממה שהצעירות והצעירים קוראים לו "אטרקטיבי"?

גמזו
כן, וזו גם הצצה די נחמדה בעיניי למה שאתה ואני עושים מול מיקרופונים בחדרים סגורים כשאף אחד לא רואה. אטרקטיבי, הא?
תאני
לגמרי הא.

"הלהקה הכי טובה בעולם, בישראל", רביעי, 22:00, לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים