המזלזלים בהשפעה של חוק הלאום לא מבינים את חומרתו
חוק הלאום מבטל את מעמדה הרשמי של השפה הערבית, מאפשר הקמת יישובים על בסיס דת או לאום, מדגיש את המאפיינים היהודיים של המדינה ומקדש אותם על פני ערכי הדמוקרטיה והשוויון
משטר האפרטהייד בדרום אפריקה לא קרה פתאום בשנת 1948. הוא נבנה לו לאט לאט עם עוד מאמר אקדמי ועוד מסמך כנסייתי ועוד מצע בחירות ועוד חוק. זה נבנה על תודעה חברתית ופוליטית שהלכה והתפתחה סביב הרעיון שלקבוצה המרגישה כמיעוט נרדף – הלבנים האפריקנרים – יש זכות הבסיסית להגן על ייחודה, על תרבותה וזהותה המערבית־אירופית בתוך מדינה שיש בה רוב "שחור־ברברי".
עוד כתבות מעניינות:
ביבי, על אפך ועל חמתך אנחנו נהיה הורים
משפט? חוק? צדק? מה לשרת המשפטים ולזה?
למה שנעצור רב כי ערך חתונה יהודית?
כך חוקקו עוד חוק וקבעו עוד מדיניות של הפרדה שמוסגרו כמיטיבים עם כולם, כי הם יאפשרו לשחורים להתפתח בעצמם בתוך מוסדותיהם ושטחיהם. כך נוצרה תודעה, לצד המסגור במונחים של ביטחון של כל קול אופוזיציוני (שנכנס תחת החוקים שנאבקו בקומוניזם) ומונחים של "העם הנבחר" (במילים אלו ממש), שקידמה את הרעיון של עליונות לבנה, והוא חדר עמוק עמוק.
אז "חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי" אינו משנה הרבה (אבל משנה קצת) לעומת מצב המשפטי שקדם לו, אבל הוא בבחינת אסקלציה עם אפקט תודעתי שיכול בהחלט ללמד על הבאות. הזלזול בהתפתחות הזו תוך הדגשת העובדה שמדובר בחוק יסוד שבעיקרו הוא דקלרטיבי אינו מועיל, וכל שינוי, שולי ככל שיהיה, במגמה ההפוכה לעקרונות דמוקרטיים אוניברסליים הוא שינוי לרעה שיש הצדקה מלאה, ואולי חובה, להיאבק בו.
ח'ורי עורך דין, מנהל מחלקת הזכויות הפוליטיות בארגון עדאלה