המלך אברקסס הראשון: אדי ארליך חוגג 20 שנות אברקסס

דרך מולדובה, עמק האלכוהול החיפאי והמוסד הלילינבלומי שהופך לחיי הלילה של תל אביב את הראש כבר שני עשורים - ועד לרגע הזה שבו הוא מעביר את השרביט לילדיו. אדי ארליך לוקח את אמיר בן-דוד למסע זכרונות בין אלפי לילות מנצנצים

המלך אברקסס הראשון - אדי ארליך (צילום: איליה מלניקוב)
המלך אברקסס הראשון - אדי ארליך (צילום: איליה מלניקוב)
16 באוגוסט 2018

פנים. לילה. בר עמוס בתל אביב. ברקע מוזיקה קצבית בווליום גבוה.
בום, בום, בום.
זום אין: תקשיב, תקשיב לליין של הבס, איזה מטורף זה, בלאט? מ־טו־רף! ואיך הסאונד? מרגיש את הרעידות בבטן? היה פה אתמול טכנאי, שיגעתי אותו, היה משהו בבסים שלא הסתדר לי, במיוחד פה, ליד הבר. הייתי זז מהפינה הזו לצד השני ומשתגע. חשבתי שאני נגנב. הטכנאי לא הבין בכלל מה אני רוצה ממנו, חשב שאני לא נורמלי. בסוף הוא סובב את הרמקול, נתן לו זווית, ובום – הכל הסתדר. אתה שומע את ההבדל? זה חלום. מדהים, לא?

זום אאוט: ריצודים של אור. בום, בום, בום. הבס המשודרג מרעיד את הסרעפת. מסאז' פנימי נעים מתפשט ממרכז הבטן ועוטף אותך כמו שכחה, כמו סרט מגורען בהילוך אטי. ואתה מחייך. נשען על הבר. עוד צ'ייסר, למה לא. והבחורה היפה בצד השני של הבר, היא מעפעפת או שזה רק נדמה? עכשיו היא מסתובבת לאט לאט ויש לה קעקוע יפה על הזרוע. גם לברמן. ובכניסה לשירותים צפוף. היי, מה קורה? מה נשמע? איפה נעלמת? בוא בוא. פס. פפפפפפ. פס. פפפפפפ. נו, מה קורה? אתם יוצאים או מה? כתף נוגעת בכתף. המלצרית היפה נדחקת עם מגש דרינקים. רק לא להתנגש בה. בום, בום, בום. זה היה קרוב. טעם של מרירות נעימה מתפשט בחלל הפה. בום, בום, בום. צפוף. חם. הלסתות ננעלות. צ'ייסר. בום! בום! בום!

פנים. לילה. בר עמוס בתל אביב. ברקע מוזיקה קצבית בווליום גבוה. מי לא מכיר, מי לא יודע.
כותרות פתיחה: דמיינו עשרות ומאות ואלפי לילות כאלה בתל אביב. לפעמים עד הבוקר. לפעמים מתחברים עם היום והלילה של מחר. תוסיפו עוד עשרות ומאות ואלפי לילות כאלה בעמק האלכוהול בקריות, ליד צומת קריית אתא.
ברוכים הבאים לחיים של אדי ארליך.

אדי קינג, אדי ארליך באברקסס (צילום: איליה מלניקוב)
אדי קינג, אדי ארליך באברקסס (צילום: איליה מלניקוב)

* * *

אנחנו נפגשים לשיחה באברקסס צפון, המסעדה שנפתחה לפני כמה שנים בחזית אברקסס שלו, ושחולקת עם הבר מטבח ברוחו האופנתית, הממותגת, המתפייטת, של איל שני. השיחה בינינו מתגלגלת ונקטעת ומתחדשת ומתפיידת כבר 30 שנה. היו ביני לבינו כמה מאות לילות כאלה, שכל מה שאני מצליח לזכור מהם עכשיו מתכווץ למין לילה אחד ארוך, כמו זה שתואר קודם, ובסופו כאב ראש עד הצהריים והמחשבה "מה זה היה, הדבר הזה?".

זום אין על אדי: עכשיו הוא לחוץ. מנסה להיראות קול, אבל ברור שהוא לחוץ. אולי הנסיבות מטלטלות אותו. הוא חוגג עכשיו 20 שנות אברקסס ומעביר אותו השבוע לניהול הבנים שלו, אדר ואור. הם בני 27־28. גדלו באברקסס. חגגו פה מסיבות בר מצווה. בילו עם חבריהם ברגע שהגיעו לגיל. עבדו כאן מהרגע שיכלו למזוג. ומעכשיו הם ינהלו אותו עם חבורה של בני גילם. ואדי מתרגש. ולחוץ.

מצד אחד זה באמת לא עניין גדול. הוא כבר בן 57, אדי. והקהל של הלילה מתחלף, כי העולם של הלילה אכזרי ומהיר ותמיד צעיר. פשוט הגיע הזמן להעביר את הבר לבנים שהתבגרו ורוצים להראות לעולם מה הם יודעים.מצד שני אנחנו בתל אביב. עיר קצרת רוח וקצרת נשימה שמעט מאוד מקומות בילוי שורדים בה יותר מארבע־חמש שנים במקרה הטוב. ועוד הרבה פחות מקומות שורדים כמו אברקסס, שני עשורים, באותו המקום.

הלך הבלק נשאר המג'יק, אברקסס (צילום: אריאל עפרון)
הלך הבלק נשאר המג'יק, אברקסס (צילום: אריאל עפרון)

ומהם בכלל "חיי הלילה" האלה, שאותם חיים אנשים כמו אדי, שמכונים לפעמים "איש חיי הלילה"? בילוי ומרדף אחרי סקס וריגושים ובריחה מהשגרה, זה ברור. וגם קצב וסמים ואשליה של זוהר ולפעמים הצצה מהוססת לתהום שבקצה הנפש. גם זה די ברור. אבל כשמקלפים מהם שכבות, מגלים גם היסטוריה ותרבות במובן הרחב ביותר – של סגנון לבוש ודיבור וחלומות ותקוות ואוכל ומוזיקה, ובדיקה של מה מותר ומה אסור ומה אולי.

במקומונים של פעם אהבו להכתיר לעיר "מלך חיי לילה". רפי שאולי נשא את הכתר בסבנטיז. אורי שטרק באייטיז ובניינטיז. דוד טור בשנות ה־2000. אדי ארליך אף פעם לא טען לכתר המפוקפק והמפוברק הזה. הוא מופנם מדי למשחק השופוני האורבני. מקסימום הכתירו אותו לאחד מאנשי הלילה הבולטים. הוא פלרטט בדרך עם מקומות נוספים, אבל נשאר תמיד באברקסס. ולאברקסס שלו היו שנים מופלאות. פרצופים מיוזעים רוקדים. חיוכים מצד לצד בבר. בום, בום, בום.

במקומונים של פעם קראו למקום כזה "מוסד" ולפעמים אפילו נסחפו והוסיפו "מיתולוגי". מקום כמו אברקסס, שעובר מדור לדור, מאבא לבניו, זה עניין נדיר ממש בעיר הזאת. אם רוצים להיות לרגע רומנטיים, מה שקורה עכשיו באברקסס מזכיר לרגע עולם נורמלי, של עיר נינוחה בהרבה מתל אביב, עיר שבה אתה יכול לחזור לאותו בר שבילית בו לפני 20 שנה ולמצוא מאחורי הבר את ילדיו של בעל הבית שבחברתו בילית פעם לילה בלתי נשכח.
אדי תמיד שמח להיות רומנטיקן גדול. אתה לא שורד ומשגשג בעסק הזה כל כך הרבה שנים אם אתה לא רומנטיקן ופנטזיונר וחדור תשוקה למה שאתה עושה. אדי הבין מהתחלה שמה שאתה מוכר ללקוחות שלך בלילה זה לא בירה או וודקה או כרובית. אתה מוכר פנטזיה. ואת הפנטזיה צריך לייצר בכל לילה מחדש וכל הזמן לתדלק אותה.

צילום: קוקו
צילום: קוקו

אצל אדי ידעת תמיד שהרגע שבו עזבת את המסיבה הוא בדיוק הרגע שהיא התרוממה באמת, אל תשאל מה הלך שם, הגיעה חבורה מ־טו־ר־פת של אנשים, בלאט, התחילה מסיבה של 12 שעות רצוף, בחיים לא היה פה דבר כזה. ידעת שאם תעזוב את המסיבה עכשיו, לך תדע מה תפסיד. אולי ייכנסו אקרובטים מאוקראינה מלווים בשני יורקי אש ממונטנגרו ואיתם חבורה של הבחורות הכי יפות שראית בחיים, כל אחת דוגמנית על, בלאט, ותתחיל פה מסיבה מ־טו־ר־פת, ואתה – כמו אידיוט – תפסיד אותה. כי דברים קורים.

אדי מוכר פנטזיה, אברקסס (צילום: קוקו)
אדי מוכר פנטזיה, אברקסס (צילום: קוקו)

* * *

פלאשבק לקריות, תחילת שנות ה־70: גל עולים גדול מגיע מברית המועצות, אחרי מחאת "שלח את עמי". אדי ארליך בן ה־12 מגיע לקריית ים עם הוריו מבנדרי, לא רחוק מקישינב המפורסמת שבמולדובה, שהייתה אז חלק מהאימפריה האדומה ועוד לא ידעה שהיא על סף קריסה. הייתה קהילה יהודית מבוססת בבנדרי. גם ברוך אגדתי נולד שם, ובשנות ה־30 אפילו הוכתר כמלך חיי הלילה הראשון של תל אביב אחרי שהמציא את נשפי העדלאידע.
"אימא שלי הייתה מהנדסת טקסטיל ואבא היה נהג רכבת", אדי מספר, "ונהג רכבת בברית המועצות זה היה מקצוע רציני. כמו טייס. משכורת גבוהה. החברים שלי היו גויים. לא היינו משפחה דתית. אפילו לא היה לנו בית כנסת. כשהייתי הולך עם ההורים והסבתא ברחוב התביישתי בהם כי הם דיברו יידיש".

מה ידעת על ישראל בתור ילד?

"שזה מקום דיכאון. הייתה הפרופגנדה בעיתונים, שאנחנו הורגים את הפלסטינים. מחוץ לבית הקולנוע היה מסך גדול והקרינו עליו סרטים על אנשים שנסעו לישראל וחזרו מרוב שדיכאון שם ומספרים כמה שזה רע. אבל בן דוד של אבא שלי עלה והוא הזמין אותנו. היית צריך אז הזמנה בשביל לעלות. וההורים שלי החליטו לעלות, למרות שחיינו שם מאוד טוב. ההורים שלי הרוויחו הרבה כסף. היה לנו טוב שם. אבל הם היו ציונים".

משפחת ארליך קונה דירה בשדרות ירושלים בקריית ים ואדי פוגש בשכונה את אלכס צ'רקיס, בן גילו שעלה מאוקראינה והופך להיות חבר נפש. "ההתחברות שלנו הייתה מאוד מהירה. בשדרות ירושלים בקריית ים היתה קהילה רוסית גדולה. אני גרתי בבלוק 72. אלכס בבלוק 64. ארקדי דוכין גר לידנו בבלוק 66. בילינו ברחוב. קריית ים הייתה מקום קשוח ביותר. היינו חבר'ה לא קלים. לא היה איפה לבלות. חבורות שמסתובבות ברחוב ומחפשות עניינים, כי אין מה לעשות. ושותים. ההורים שלי, כדי להרחיק אותי מכל הדברים האלה, שלחו אותי לבית הספר לקציני ים בעכו, בית ספר חזק מאוד, הרבה משמעת, והוא קצת הציל אותי מכל הפשע שהיה שם. בסופו של דבר אם אני נזכר בחברים שלנו מאז – חלק נהיו שוטרים, חלק נהיו עבריינים".

שניהם התגייסו לצבא ונשלחו ללבנון. שניהם חזרו משם קצת שרוטים כי "כל אחד קיבל איזה שריטה בלבנון". שניהם גילו את הפוטנציאל של הלילה ביחד, כשאלכס עבד כברמן בפאב קרייתי כושל בשם הבוקר שהתחפש לסלון במערב הפרוע, עם דלת כזו כמו במערבונים, נסורת על הרצפה, רוק קלאסי ברמקולים ומעט מאוד לקוחות.

המלך של חיי הלילה בתל אביב עוד בשנת 2003 (צילום: קוקו)
המלך של חיי הלילה בתל אביב עוד בשנת 2003 (צילום: קוקו)

הם הציעו לבעל הבוקר למכור להם את המקום והוא קפץ על ההצעה ונפטר מהעסק המקרטע שלו. אדי ואלכס קראו לבר החדש שהם פתחו הפאבליק ועיצבו אותו מנוכר, ברוח התקופה – השנה היא 1987 – עם צינורות חשופים, קירות צבועים שחור ומוקפים בפח גלי ומוזיקת גל חדש קודרת. סמיתס, באוהאוס, קיור, אקו והבנימן, כאלה. אני יכול לשמוע באוזני רוחי ערבים שלמים שנערכו שם, בין היתר כי הייתי הדי.ג'יי במקום בימי שלישי, שנהפכו לערבי ריקודים שנמשכו לפעמים עד הבוקר ("המצאנו את הדאנס בר", אדי אומר, "לא היו אז מקומות כאלה בצפון, גם לא בתל אביב. היו ברים והיו מועדוני ריקודים. בפאבליק ערבבנו את זה").

והמקום היה מפוצץ. אי אפשר היה להכניס סיכה. בחוץ, 100 מ' מצומת קריית אתא, היו מתגודדים מאות ומתחננים להיכנס, עומדים בתוך ענן של אדי אמוניה, גופרית דו חמצנית מארובות בתי הזיקוק עם נגיעות של קדמיום ואבץ מחיפה כימיקלים בתיבול עדין של עשן אגזוזים מהמכוניות שדהרו מכאן לשם. לכל אדם יש ריח שמחזיר אותו אל שנות ההתבגרות שלו. אני מכיר אנשים שעיניהם מצטעפות כשהם מריחים ים וכאלה שריח דשא קצוץ מחזיר אותם אל הקיבוץ. עבדתי פעם עם עורך שריח הלחם הטרי העולה מהמאפייה תמיד יזכיר לו את בית אבא. אדי ארליך יודע שהוא חוזר למחוזות גיל ההתבגרות כשעולה באפו ריח הגופרית הדו חמצנית של מפרץ חיפה.

מהר מאוד החלה להתפתח סביב הפאבליק סצנה. עוד ועוד מקומות נפתחו. "עמק האלכוהול" נולד ומשך אליו בשיאו מדי לילה עשרות אלפי מבלים מכל הצפון. בפאבליק התכנסה הקהילה האמנותית המצומצמת של הקריות, רגע לפני שכולם נדדו לתל אביב או התפזרו בעולם. בשבתות צילמו שם סרטים קצרים. על הבמה הקטנה והלא נוחה הופיעו החברים של נטאשה וטאטו של ערן צור עוד לפני אלבומי הבכורה, גם אבטיפוס הופיעה שם הופעות ראשונות, לפני שהעזנו לנסות את מזלנו בתל אביב. גם פבלו רוזנברג עם החברים שלו מסטלה מאריס. כולם חברים של אדי ואלכס.

אברקסס זאת מילת קסם (צילום: אריאל עפרון)
אברקסס זאת מילת קסם (צילום: אריאל עפרון)

* * *

ב־1998 המצב בקריות כבר היה בלתי נסבל. באזור התעשיה שמסביב לפאבליק היו מדי לילה פקקי תנועה שנמשכו קילומטרים. אנשים שתו ועשו הרבה סמים והתעצבנו ושלפו סכינים ודקרו. אירועי האלימות היו עניין יומיומי כמעט. עמק האלכוהול הפך לשם נרדף לעבריינות. כבר לא היה שם כיף. אדי ואלכס חיפשו את דרכם החוצה ("זה לקח הרבה זמן כי לא יכולנו למכור את העסק. כל מי שהיה מוכן לקנות אותו מאיתנו דרש שנישאר ונמשיך לנהל אותו. אנחנו היינו הפאבליק").

הם פחדו מהמעבר לתל אביב הרחוקה והמאיימת. אלכס הרווק היה מוטרד פחות, אדי ואורה אשתו היו מוטרדים יותר. הם הכירו בקריית ים והם יחד מאמצע שנות ה־80 ועד היום, עניין נדיר למדי לאנשים עם אורח חיים כזה. הם התלבטו: להתחיל את החיים מחדש עם שני ילדים קטנים? לך תדע מה יהיה. אבל הם סמכו על האינסטינקטים והחליטו לפתוח את המקום החדש שלהם באזור נטוש למדי של העיר, ברחוב לילינבלום, כמעט על הפינה של נחלת בנימין. הם החליטו לקרוא לו בשם המוזר אברקסס.

"מה זה בכלל אברקסס?", אדי מגן בהתרגשות על הבחירה המשונה ההיא, "זה מילת קסם כזאת. מילה שהייתה לפני אברה קדברה. למה סנטנה קרא לתקליט שלו אברקסס? בגלל הבלק מג'יק וומן! הבלק מג'יק – זה אברקסס. ואנחנו תמיד חיפשנו את המג'יק. כשאני ואלכס היינו בברלין אחרי שהורידו את החומה מישהו לקח אותנו למקום שקראו לו אברקסס, אז אמרנו 'וויי, איזה שם מטורף, מה זה אברקסס?', וההוא בכלל אמר שאברקסס היה מין בורר בין האלוהים לשטן. לאברקסס יש אינסוף פירושים. אני אוהב את הפירוש שזה הקסם הראשון. אבל זה הפירוש שלי, זה לא הפירוש של ברלין. באמסטרדם יש קופי שופ אברקסס והפירוש שלהם זה לא הקסם – שם זה בכלל עורב שחור".

כשאדי ואלכס פתחו את אברקסס בשלהי הניינטיז היה לילינבלום רחוק ממרכזי הבילוי המעטים של העיר. בדיוק כמו עם הפאבליק בקריות, הם משכו אליהם את המוזיקאים והאמנים והקולנוענים ואחריהם הגיעו עוד ועוד מבלים, ומסביב התחילה להתפתח סצנה חדשה. תוך חמש־שש שנים נפתחו בעקבותיהם עשרות ברים לאורך לילינבלום, בין אלנבי לנווה צדק וברחובות הקטנים סביב.

צילום: אריאל עפרון
צילום: אריאל עפרון

ב־2004 הקדיש Time Out כתבת שער לרחוב ולמתחם שסביבו והעריך שבכל לילה מלילות השבוע נוהרים לאזור כ־6,000 מבלים ובסופי שבוע המספר מגיע לרבבות, וכל זה על רקע האינתיפאדה השנייה, השנים האפלות בתולדות העיר והמדינה, עם האוטובוסים המתפוצצים והפיגועים בבתי הקפה. שסק, מישמיש, ננוצ'קה, האייס, לילינבלום 25, בתי אוכל, מזללות, ומסביב "המתחם" – המגה בר לנסקי, המכה, סקוט אברפורד בנחלת בנימין. סצנה.

* * *

אלכס חלה בסרטן קצת אחרי המעבר לתל אביב. הוא הצליח להתאושש מהמחלה וכמה שנים היה נראה שהוא יצא מזה, אבל אז התפרצה הלוקמיה והמצב הידרדר במהירות. הוא הסתגר בדירה הקטנה והחשוכה כמאורת עטלף שתריסיה מעולם לא נפתחו. יצא החוצה רק כשהשמש שקעה וחזר לפני הזריחה כדי להתחבא מהאור, עד שנחלש מאוד וכבר לא יכול היה לעבוד והחליט לפרוש מהבר.

מרגישים את הבסים בבטן? אדי ארליך באברקסס (צילום: איליה מלניקוב)
מרגישים את הבסים בבטן? אדי ארליך באברקסס (צילום: איליה מלניקוב)

כשנזקק לתרומת טרומבוציטים נערך גיוס בין המבלים הקבועים באברקסס, שהגיעו לאיכילוב לבדוק אם הם מתאימים להיות תורמים. כדי להיבדק נדרשו להתנזר מאלכוהול וסמים במשך שלושה ימים. לרבים מהנבדקים אלה היו שלושת ימי הניקיון הראשונים בחייהם הבוגרים.
אלכס נפטר ב־2006 ואדי ארגן לכבודו מופע מיוחד – "החברים של אלכס" – במועדון התיאטרון, עם הופעות של כל המוזיקאים מהפאבליק. סיאם, ארקדי דוכין, מיכה שטרית, ערן צור, סטלה מאריס, אבטיפוס. אירוע שהוא מזכיר עכשיו כאחד הערבים הכי מרגשים ומיוחדים בחייו. הרבה אהבה הייתה שם באוויר.

* * *

עכשיו אדי משאיר את העסק לילדים. "ההחלטה היא לקחת צעד אחורה. אני נשאר מלמעלה, למשימות מיוחדות. אני לא יודע אפילו איך לקרוא לזה. התחלנו לדבר על זה לפני שנה, שאני אעביר להם את העסק. הייתי צריך לסגור כמה דברים, רישיון עסק, לסדר את השכירות לטווח ארוך, השיפוץ, כל התהליך לקח בערך שנה. אני רוצה שהמקום הזה יהיה לנצח נצחים. והם יודעים – אתה חייב להיות רומנטיקן כדי שעסק כזה יהיה לנצח נצחים. כי יש פה… יש פה! הקירות פה מדברים. כשקילפנו את הקירות בשיפוץ מצאנו פה שכבות שכבות של כל השיפוצים שעשינו עד היום. הנה תראה (שולף את הטלפון ומראה בגאווה תמונה של קיר מקולף), היה פעם עץ על הבמה. ולפני זה היה טפט זהב. ולפני זה היה צבע ירוק. יש ארכיאולוגיה למקום הזה. נגנבתי כשראיתי את זה. נגנבתי!

צילום: איליה מלניקוב
צילום: איליה מלניקוב

"תל אביב שאנחנו עברנו אליה מהקריות לפני 20 שנה ותל אביב של היום הן שתי ערים שונות", הוא ממשיך. "העיר שלנו היא עיר קשה. ולא סתם קשה. היא נהיית אינטרנשיונל. מאוד מאוד אינטרנשיונל. אתה הולך פה ברחוב ויכול לשמוע רק שפות זרות. והדרישות מאוד מאוד גבוהות. והעיר היא מדהימה בתנאי שיש לך כסף. ובסוף הכל קשור לרומנטיקה. אתה מרגיש שמיצית את עצמך. אתה נותן המון אנרגיה. ולפעמים אתה מגיע לרגע שאתה לא רוצה לתת את האנרגיות סתם. אתה רוצה ליהנות בדרך. ואז אתה מתחיל מחדש. ובדרך אתה מתבגר. הגירויים שלך מתבגרים. מה שאתה מקבל מהלילה כל הזמן עולה ועולה, עד שאתה אומר 'זהו, אני כבר לא מתחיל מחדש', אני משחרר לבנים שלי ולחברים שלהם ואני אומר להם 'תעשו'".

* * *

והם מתחילים לעשות ואולי פותחים פרק חדש שבעוד 20 שנה שווה יהיה לסכם אותו. בינתיים הם מצהירים על כוונותיהם כמקובל, בפוסט בפייסבוק, מנוסח בשפת מנהלי המדיה החברתית הנלהבת של הדור הנוכחי, שכבר לא עולה ממנה ריח הגופרית הדו חמצנית והסכינים של עמק האלכוהול. מג'יק, אבל לא בלק מג'יק.

ומתחת לפוסט שובל ארוך של תגובות פייסבוק נלהבות. חדי קרן מתקלחים במטר של נצנצים ומקפצים בין גיפים של אנשים משתוללים משמחה, מוקפים בלבבות אדומים וכחולים וירוקים וסימני קריאה ופיסוק מקרטעים וקריאות וואו של שמחה והתרגשות, כמו ההתרגשות של הבליין הצעיר אורי שהגיב: "ישששש!!! בדיוק לזה חיכיתי. ברכות חמות על הפתיחה המחודשת! בתור מבלה חדש יחסית במקום נהניתי בכל פעם לבלות אצלכם, אווירה חברית/ביתית משו.. מוסיקה נהדרת!! ברמנים/יות מחויכים ואדיבים.. ומסיבות קונספט מרתקות. מקום איכותי באמת להגיע אליו. נקודה. אני אגיע ובקרוב זה בטוח. ו… ואוו! איזה פוסט נפלא של ממש! כתיבה מרגשתת והכי יפה ונכונה שראיתי אי פעם למקום כלשהוא. כל הכבוד לכותב שורות אלה בפוסט הנ"ל. שאפו! בהצלחה לכם בהמשך".
והנה דור חדש עולה עכשיו על הבמה העירונית. והוא כנראה בעל יכולות ואנרגיות ישנות־חדשות וגם כתיבה מרגשתת והכי יפה ונכונה למקום כלשהו.
בהצלחה לכולם בהמשך.

ג'קסון פייב, ארליך והיורשים (צילום: איליה מלניקוב)
ג'קסון פייב, ארליך והיורשים (צילום: איליה מלניקוב)