"המלכה שרלוט" עשתה לנו חשק לתה וגינוני חצר, ולא צריך יותר מזה

"סיפורה של המלכה שרלוט", סדרת הספינאוף החדשה של "ברידג'רטון" מביאה איתה כל מה שצופה הדוקה של הסדרה באה לקבל: אסתטיקה, סקס ומעמדות. בפריקוול הזה (המתרחש כמה עשרות שנים לפני "ברידג'רטון") התווספו גם הרבה פומרניאנים לסט, אבל התוספת המעניינת באמת היא החזרה אחורה בזמן שמאפשרת סגירת פערים וקצוות, וגם בניית דמויות מעניינת – זה האוריג'ין סטורי של חלק מהדמויות המסתוריות בסדרת האם, והוא רואה אור, שלא במקרה, לקראת צאת העונה השלישית של "ברידג'רטון".

סדרת הבת כוללת בה שישה פרקים שאורכם נע בין שעה לשעה וחצי בערך. מה שהיא כמעט ולא כוללת, לעומת זאת, הוא עיסוק בליידי ויסלדאון – הכותבת המחתרתית שזהותה האמיתית נסתרת לחברות וחברי ה"טון" והמלוכה, שהיא גם זו שמביאה ל"ברידג'רטון" את הייחוד שלה והופכת אותה ליותר מסדרה היסטורית שמודעת לגמרי להיותה טראש מופק מעולה.

תפקידה של ליידי ויסלדאון בהיסטוריה הפיקטיבית של הסדרה הוא לחשוף שערוריות, להעלות לשיח עניינים פרטיים של דמויות ציבוריות ובכלל, להוות מעין כלי ביקורת שיפוטי על המלוכה. תפקודה בעלילה ובקידום הנרטיב של הסדרה חשוב לא פחות, שכן היא מהווה כלי כמעט בלשי של הנעת עלילה. בהיעדרה, אין ספק שניצוץ של הסדרה אובד, ואין ספק ששונדה ריימס וחברי הצוות שלה אי שם בבית היוצר של שונדה-לנד היו מודעים למצב. לכן, בהיעדרה של ליידי ויסלדאון, העלילה נאלצת לספק מתוך עצמה שערוריות קשות מהרגיל: אונס, גזענות, אלימות, שיגעון – כל אלו נדחסים בשישה פרקים בלבד. כמו כן, אל דאגה – כמו בסדרה המקורית, גם בפריקוול פס הקול מורכב מיצירות פופ מוכרות בעיבוד קלאסי. יש על מי לסמוך.

הרעיון המרכזי של הפריקוול, כך נראה, הוא לספק זמן מסך לדמויות הנחבאות אל הכלים בסדרה המקורית. באופן טבעי, הסדרה המקורית מתרכזת במספר מצומצם יחסית של גיבורים וגיבורות ופוסחת על דמויות מעניינות לא פחות: המלכה שרלוט, המלך ג'ורג', ובייחוד ליידי דנברי החכמה והמסתורית. אפילו ליידי דנברי, מנשות החצר המבריקות, חברתה הטובה של המלכה, לא נוצרה בין לילה, לפי הפריקוול. במשך שנים היא ספגה התעללות ויחס משפיל מבעלה, שיועדה לו מגיל 3, וזהו בדיוק מסוג הפערים שהפריקוול "סיפורה של המלכה שרלוט" מגיע לסגור או לפחות לצמצם – איך ה"טון" הפך למה שהוא.

אבל הסדרה נקראת "סיפורה של המלכה שרלוט" ולכן העיקר בה הוא סיפור הגעתה של שרלוט לממלכת אנגליה, על חווית החתונה וירח הדבש (קורעי הלב, יש לומר) שהיא חווה ואת ההיכרות שלה עם עולם המלוכה הרציני שאליו היא נכנסת בגיל 17 בלבד, רחוקה מביתה. כשהיא כמעט לבד בעולם, מתלווים אליה רק פומרניאן ומשרתה הנאמן ברימסלי, בעודה מנווטת בחוסר אונים בחיים עמוסי עושר וכל טוב וריקים מאהבה ויחס. היא נכנסת להיריון, היא מגלה את מצבו המעורער של בעלה המלך, ונחשפת לתככים, מזימות, ועיסוק אובססיבי בתפקודה כאם פוטנציאלית. היא מבריקה וחדה, ולכן הניווט שלה בסדרה מעורר תקווה – כוחות הנפש והתעוזה שלה אדירים, ולכן גם כשהמצב בכי רע, אפשר לשמור על אופטימיות יחד איתה. לחובבות הז'אנר, זה אחלה פריקוול – הוא עונה על השאלות הנכונות ומאמץ כמעט את כל המניירות והמוטיבים הידועים שהופכים את "ברידג'רטון" למה שהיא – קצת כבדה, מאד כיפית, עושה חשק לתה וגינוני חצר. אספקיזם מדויק לתקופה.