צלחות יפות ומלצריות במסיכות: המסעדות חזרו, עכשיו תורנו
היו חריקות, לא תמיד שמרו על מרחק או על תפוסה בהתאם להנחיות ובכלל הקורונה הפכה אותנו ליצורים מהוססים | אבל הכל מתגמד לנוכח החוויה המחודשת לשבת שוב במסעדה, להזמין מתפריט ולדבר עם הצוות | ביקרנו אמש ב-TYO - הלאונג' בר האסייתי בנווה צדק ונזכרנו כמה זה כיף
הקורונה שינתה אותנו. הפכנו לבריות מהוססות שמתרחקות מהתקהלויות. ישיבה במסעדה הפכה לזיכרון מעומעם וכך גם כל מה שמסביב, נקישת כוסות יין, מוזיקה, אינטראקציה אנושית. ביום שבו החיים שבו למסלולם הגענו ל־TYO, הלאונג' בר האסייתי בשבזי. סימנים ראשונים לנורמליות ניכרים כבר ממרחק, valet והתגודדות מעשנים בחוץ.
המבחן הראשון ליכולת ההסתגלות למצבים חדשים מגיע בכניסה. זוג לפנינו מתעכב בהצגת דרכון ירוק ופקק קטן נוצר בעמדת המארחת, שעומדת מאחורי מסך פלסטיק שקוף ועוטה מסכה כנדרש. התחושה האישית מלחיצה קצת. בזמנים אחרים לא היינו ממצמצים לעמוד ליד אנשים אחרים. כעת ההרגשה מוזרה.
לאחר כמה דקות מגיע תורנו. המארחת בוחנת את הדרכון הירוק בקפידה ומשווה לרשימת המוזמנים. אנחנו תוהים בלב אם יש קורס למארחות איך לגלות דרכון מזויף. כשגם המשוכה הזו עוברת בהצלחה אנו מובלים לבר. עוד שלב מרגש. המסעדה מלאה חלקית, כנראה שפחות מ־75 אחוז המותרים, או איזה מתווה שלא יהיה. אנחנו מתיישבים, מימיננו ומשמאלנו כיסאות ריקים. הברמנית מגישה תפריטים במה שמאחורי המסכה נראה כפנים חתומות. רק מבט נוסף מגלה שעיניה מחייכות. לשאלה איך מסתדרים עם עטיית מסכה במשך משמרת שלמה היא עונה "זה לא פשוט בכלל. המסכה כבר הפכה לחלק כל כך בלתי נפרד עד שפעם נכנסתי אתה למקלחת". ואז היא צוחקת ואנו מצטרפים, התנהלות אנושית שכל כך התגעגענו אליה.
תשתו משהו לפתיחה? בטח. אחרי שכל הסגר שתינו קוקטיילים מבוקבקים. החוויה שונה. דרינק ששוקשק לכבודנו ונמזג לכוס עם רגל ארוכה. התפריט כמעט שלא השתנה מימי טרום קורונה. הוא עדיין נוצץ מקוויאר וכמהין, סממני קולינריה תל אביבית מפעם. מאיפה מתחילים להזמין בכלל. הברמנית נחלצת לעזרה וממליצה על טונה יוקה, טונה במיסו צ’ילי ושמן שומשום, צנוברים, תפוחי עץ, אצות ווקאמה וביצת שליו, מנה מרהיבה מגיעה בקערת קרמיקה.
עוד ועוד אנשים ממשיכים להגיע. מוזיקת רקע, עקבים ומחשופים, ניחוחות בושם. זיכרונות מפעם. ולפתע משבר: המארחת מושיבה זוג בכיסאות הצמודים אלינו. אנו כובשים תחושת אי נוחות ומזכירים לעצמנו שכל מי שנכנס בדלת מחוסן. נרגעים וחוזרים לתפריט. כוס יין, טטאקי המאצ'י ושרימפס טמפורה פריך ברוטב יוזו. הכל חד יותר, מדויק יותר.
למרות שכבר 22:30, האווירה לא רועשת כמו פעם. מלצריות במסכות מתזזות בין אורחים בשולחנות שפזורים בכל שטח המסעדה. כמה מהם מפגינים חוסר סבלנות אך שדרת הניהול ממהרת לטפל בכל חריקה הכי קטנה. במקום קינוח אנו מבקשים סושי. איזה? שהשף יחליט. התגעגענו לתחושת ההתמסרות, להעביר למישהו אחר את ההובלה בידיעה שהוא יבחר עבורנו את המנה הכי טובה. ריינבואו רול במגש עץ מלוטש מונח על השולחן. העין לא שבעה מהיופי. מסביב עוד ועוד מגשי סושי מרהיבים מוגשים לשולחנות, כאילו לפצות על שנה של קופסאות פלסטיק שחורות. צריך להתניע את הרגשות מחדש, להוציא מאריזה מנוילנת את הריגוש שביציאה למסעדה. לשבת שוב ליד אנשים, להסתכל בצלחות אחרות, לטעום, להריח ולהעריך. המסעדות חזרו לשגרה. עכשיו תורנו.