סיפורה המרתק של אופרת השואה "הנוסעת"

בקרוב תעלה באופרה הישראלית "הנוסעת" – אופרה יוצאת דופן מכל בחינה, שמתרחשת לא ברומא ולא בנאפולי, אלא באושוויץ. האופרה, שנכתבה ב־1968 אך הועלתה לראשונה ב־2010, מספרת על ליזה, קצינת אס אס לשעבר שמפליגה עם בעלה האוהב לברזיל, ורואה בין הנוסעים את מרתה, אסירה פוליטית באושוויץ שלא הייתה אמורה לשרוד. באימתה ליזה מספרת לבעלה על תקופת שירותה במחנה ועל האסירה כפויית התודה. היא אף שבה ומדגישה את תדהמתה למול השנאה העזה של האסירים לשוביהם. יחד איתה האופרה חוזרת לאותם ימים באושוויץ, ומציגה תמונה שונה מאוד מזו שעולה מתיאוריה המעוותים של הסוהרת.

האופרה – עיבוד לתסכית רדיו מ־1959 שנכתב על ידי ניצולת אושוויץ זופיה פוזמיש – הולחנה על ידי מייצ'יסלב ויינברג, פולני יהודי יליד 1919 שברח לרוסיה עם תחילת המלחמה. הוריו, אנשי תיאטרון יידיש בוורשה, נשארו מאחור עם אחותו הקטנה ומצאו את מותם במחנה הריכוז טרווניקי. ברוסיה ויינברג הפך לבן חסותו של דמיטרי שוסטקוביץ' ולמלחין פורה (שבע אופרות, 22 סימפוניות ועוד) אך הממסד הסובייטי התנכר לו בשל יהדותו. ב־1953 הוא אף נעצר באשמת "לאומנות בורגנית יהודית", אך למזלו סטלין מת חודש אחרי כן והוא שוחרר. ויינברג התפרנס מהלחנת פסקולים לעשרות סרטים, בהם "העגורים עפים" הנודע מ־1957, וכל הרוסים מדור מסוים יכירו את השיר שכתב לגרסה הרוסית של פו הדוב. גדולי המוזיקאים הרוסים, בהם הצ'לן מסטיסלב רוסטרופוביץ' והפסנתרן אמיל גיללס, ביצעו את יצירותיו, אך כשהם הלכו לעולמם שמו כמעט נשכח.

מתוך "הנוסעת" (צילום: קארל פורסטר)

את "הנוסעת" ויינברג כתב עם הליברטיסט אלכסנדר מדביידב בהזמנת תיאטרון הבולשוי, אך ההופעה בוטלה ("הרשויות לא חשבו שהנושא של יהודים ושואה חשוב דיו. הם רצו יצירות שיתרמו לעתיד של החשיבה הקומוניסטית", אומר הבמאי דיוויד פאונטני), וויינברג, שמת ב־1996, לא זכה לראותה על במה. האופרה נשמעה לראשונה בציבור כשזכתה לביצוע קונצרטנטי בתיאטרון סטניסלבסקי במוסקבה ב־2006. ארבע שנים אחרי כן היא הועלתה בפרימיירה עולמית בפסטיבל ברגנץ שבאוסטריה, וזאת ההפקה שנראה גם בתל אביב, אחרי שהועלתה בשלל בתי אופרה בולטים בארצות הברית ובאירופה. בעקבות התגלית הזאת, כלל הרפרטואר של ויינברג זכה לתחייה, ובשנים האחרונות יצירותיו מבוצעות ומוקלטות באופן תדיר (בתחילת החודש התזמורת הפילהרמונית של תל אביב ניגנה את הקונצ'רטו לכינור שלו).

אסירה יהודייה אחת בלבד

דיוויד פאונטני, שביים את ההפקה המקורית, הגיע לארץ לפקח על העלאתה כאן. פאונטני הבריטי, ליברטיסט ובמאי רב מוניטין, ואורח קבוע באופרה הישראלית, היה המנהל האמנותי של פסטיבל ברגנץ כשהליברית הגיע לידיו. "כשאתה מנהל בית אופרה אתה מקבל הרבה ליבריתים ממו"לים", הוא מספר. "כשברית המועצות התפרקה בתי ההוצאה לאור של המדינה נסגרו, והחומרים שלהם נקנו על ידי מו"לים במערב. יצירתו של ויינברג נרכשה על ידי 'פיר מיוזיק' שמתמקדים במוזיקת בלו גראס. האגף הקלאסי שלהם בהמבורג שלח לי עלון על האופרה. במשך כמה שבועות הוא שכב בערמה על השולחן שלי, ובדרך לפח אשפה הצצתי בו שוב. לא הכרתי את שם המלחין, אבל תמיד שאלתי מי בא אחרי פרוקופייב ושוסטקוביץ' – ידעתי שחייב להיות מישהו שלא שמענו עליו בגלל המלחמה הקרה. ויינברג היה האיש הזה, אבל הוא נשכח כי לא היה רוסי, והפולנים חשבו עליו בעוינות כי הוא עשה טעות טקטית. בשנות ה־60 הוא חזר לפולין כחלק ממשלחת של מלחינים סובייטים, והם ראו בו נציג של השלטון השנוא. זאת לא הייתה אשמתו שהוא ברח מהנאצים, אבל לא היה מי שיתמוך בו.

"בכל אופן, העלון עורר את תשומת ליבי והחלטתי לחקור את זה קצת. הרוסים אייתו את שמו באופן שונה, Vainberg, מה שהקשה על החיפוש. מצאתי הקלטות של כמה מיצירותיו ואז יצאתי לבחון אם האופרה היא בת קיימא. אם אתה רוצה להעלות אופרה על השואה, ועוד באוסטריה, מוטב שתהיה משכנע. אז נסעתי למוסקבה ופגשתי את הליברטיסט מדביידב ואת משפחתו של ויינברג. מצאתי הקלטה לא מקצועית של ויינברג עצמו מנגן על פסנתר ושר את האופרה לצורך הצגתה באיגוד המלחינים. מדביידב היה איש תיאטרון רב ידע והיו לו רעיונות אינטליגנטים להפקה. הקונספט של התפאורה – ספינה בחלק העליון, המחנה בחלק התחתון, והמדרגות שיורדות למטה – היה רעיון שלו, ועבדנו עם זה".

מתוך "הנוסעת" (צילום: קארל פורסטר)

מדבדייב, כמו ויינברג, לא זכה לראות את האופרה על במה. פאונטני מספר כי "הוא מת זמן קצר לפני הפרימיירה. הוא נפצע בתאונה ושכב בשלג כמה שעות עד שמצאו אותו. כשהובא לבית החולים הוא לא טופל כראוי".

מותו של מדביידב מהדהד מיתות נוספות של יוצרים שנגעו בטקסט הזה. ב־1963 תסכית הרדיו של פוזמיש עובד לסרט בידי הבמאי היהודי אנדז'י מונק, מחשובי הבמאים הפולנים. מונק נהרג בתאונת דרכים במהלך צילומי "הנוסעת", שנערך אחרי מותו על ידי שני במאים אחרים, ונשלח בצורתו הלא שלמה לייצג את פולין באוסקר. ביצירת המופת המרוסקת של מונק יש זיהוי ברור של אסירות רבות כיהודיות. באופרה, לעומת זאת, רק אחת האסירות במחנה מזוהה כיהודייה, ועונדת טלאי צהוב.

"זאת נקודה שנויה במחלוקת", אומר פאונטני. "את צריכה לזכור את הזמן שבו האופרה נכתבה. הם היו צריכים להבטיח שהיא תעלה, ולכן נזהרו לא להדגיש את האלמנט היהודי ושילבו בעלילה אסירה רוסיה. היו מבקר או שניים שהתלוננו שאין מספיק יהודים. מבחינתי המקהלה מייצגת אותם. סופיה עצמה היא קתולית".

הכותבת פוזמיש, היום בת 95, הייתה אסירה פוליטית?
"במפגש שלה עם עיתונאים שבו נכחתי, עיתונאי אחד אמר: 'הבנתי שנאסרת בגלל שהפצת עלונים על חינוך מחתרתי'. היא מיד השיבה: 'זה לא נכון. לא העזתי להפיץ אותם. הם היו בתיק שלי'. אחרי ששוחררה היא הייתה לעיתונאית. כשנשלחה לפריז לכסות את הטיסה הראשונה של לוט בין ורשה לפריז, היא שמעה בכיכר קונקורד אישה גרמניה צועקת משהו. לרגע היא חשבה שזה היה קולה של המפקדת שלה. זה נתן לה את הרעיון לתסכית, שאחרי כן עיבדה גם לספר. נסעתי איתה לאושוויץ והיא הראתה לי את החדר הקטנטן שבו ישבה עם המפקדת שלה. הן היו שתי בנות 19 שנזרקו לסיטואציה קיצונית. סופיה הכירה את המפקדת שלה מקרוב, כאדם פרטי, וזה מדהים שהיא הייתה מסוגלת להוציא מזה הבנה פסיכולוגית של מה זה להיות בצד השני. ההבנה של המפקדת את המציאות היא אבסורדית".

מתוך "הנוסעת" (צילום: קארל פורסטר)

מתוך "הנוסעת" (צילום: קארל פורסטר)

"שונה מסרטים שמנצלים את השואה"

איזה אתגרים צופן בימוי אופרה שלא הועלתה לפני כן?
"ביימתי כעשרים פרימיירות של אופרות חדשות, אבל זה מקרה ייחודי. יש פה אחריות שונה. היה חשוב לנו לכבד את הרצונות של מדביידב. כשאתה מעלה יצירה חדשה זה שיקול חשוב. ליצירה כמו 'ריגולטו' שהועלתה הרבה פעמים אתה לא יכול להזיק. הייתה לי התנסות כזאת – כתבתי ליברית לאופרה שנקודת המוצא שלה הייתה שהזמרת הראשית מגלמת שתי דמויות – אם ובתה. בתיאטרון לא כיבדו את זה והפרידו את התפקיד לשניים. אם אתה הורס את זה בפעם הראשונה, אתה הורס לזמן ארוך. בהזדמנות זו הרגשנו אחריות מיוחדת כי היצירה שכבה בצד כל כך הרבה זמן וזאת עדות אדירת עוצמה. היא מאוד שונה מכל הספרים והסרטים שנוצרו על ידי דורות מאוחרים יותר ושמנצלים את השואה. האופרה נכתבה על ידי אנשים שחוו את זה בזמן אמת".

הבחירה של פאונטני הוכיחה את עצמה. מאז הועלתה לראשונה, "הנוסעת" זכתה לחיים עצמאיים וכבר יש חמש הפקות שונות שלה, עם קונספטים שונים. "היא התקבלה מצוין בכל מקום", אומר פאונטני. "פרט לנושא, זאת אופרה מצוינת. ויינברג נקט באיפוק. זה היה מביך אילו היו אריות משתפכות כמו אצל פוצ'יני. הוא היה מאוד זהיר, והייתה לו יכולת בלתי רגילה ליצור תחושה של זמן לא מוגדר, של נצחיות, שהיא אופיינית לחיי כלא. אני חושב שלמוזיקה יש יכולת לגעת באמת של דברים שאי אפשר להגיע אליהם באמצעים נטורליסטיים. מוזיקה היא אבסטרקטית. היא מביעה אמת אחרת מהאמת החומרנית והעובדתית. זאת אמת רגשית, והיצירה הזאת משיגה את זה".

מתוך "הנוסעת" (צילום: קארל פורסטר)

במקור האופרה נכתבה ברוסית, עכשיו דמויות שונות שרות בשבע שפות.
"משום שהפרימיירה התקיימה באוסטריה, מול קהל של אנשים שלרבים מהם היו סבא וסבתא באס אס, הרעיון שאנשי אס אס ידברו רוסית היה בלתי אפשרי. לכן החלטנו לתרגם את דברי הדמויות הגרמניות. כשההפקה הועלתה בוורשה כמה אנשים אמרו שהדמויות הפולניות צריכות לדבר בשפתן. אז הוספנו פולנית. ביצירה יש גם אישה מסלוניקי, והחלטנו שהיא תדבר יידיש. הקוסמופוליטיות וחוסר יכולת של אנשים להבין זה את זה היא חלק מהאמת של המקומות האלה. אז עכשיו יש לנו גרסה סופית עם שלל שפות".

האם להעלאת האופרה בישראל יש משמעות מיוחדת מבחינתך?
"זאת חוויה מוזרה לעשות חזרה עם קציני אס אס ישראלים שמרביצים לאסירים ישראלים. זה אחרת בכל עיר אבל כאן זה הבדל קיצוני. מעניין אותי איך אנשים יגיבו".

← "הנוסעת", האופרה הישראלית, שד' שאול המלך 19 תל אביב, בכורה בישראל: שלישי (30.4) 20:00, 192־438 ש"ח