הסדרה שלי: היצירה השחורה הכי מבריקה שפספסתם. וגם קונג-פו

ילד שחור עם אפרו ענק ניגש למיקרופון. הוא מכחכך בגרונו, ואומר את המילים הבאות: "סליחה מכולם, אבל יש לי הכרזה קטנה לעשות: ישו היה שחור, רונלד רייגן היה השטן והממשלה משקרת על ניין אילבן". כאוס פורץ, אנשים לבנים צורחים בכל מקום, המהפיכה החלה. או בעצם לא המהפיכה, אלא הסדרה השחורה הכי מבריקה שפספסתם, קומדיית אנימה אפרו-אמריקאית למבוגרים שהיתה מהפכנית, חתרנית, מבריקה, מצחיקה ואחת מהיצירות היותר בועטות של תרבות ההיפ הופ. היא היתה שאפל שואו מצוירת, אטלנטה לפני שדונלד גלובר פרץ, קנדריק לאמר כסאטירה. היא "הבונדוקס".

הסדרה עוקבת אחרי משפחת פרימן, משפחה אפרו-אמריקאית קטנה המורכבת מצמד אחים וסבא שלהם, שעוברים לעיירה פרברית עמידה ומשבשים את המרקם החברתי שבה. זה, כמובן, רק סיפור הרקע למגוון שחיטת פרות קדושות ונגיעה בנושאים מעוררי מחלוקת בקרב הקהילה השחורה, ולא מעט גם מחוץ לה, שתמיד טיילו על הגבולות של הפוליטקלי קורקט. היא התעסקה, בזמן אמת, במשפט אר.קלי, בחירת אובמה, הומופוביה בהיפ הופ, הוריקן קטרינה – וכל זה תוך כדי נקיטת עמדה ליברלית, ולרוב גם לא הפופולרית. וזה אולי נשמע כבד, אבל הם תיבלו את זה עם פאנצ'ים חדים, פארודיות על דמויות אמיתיות (ולפעמים, גם על ממים מוקדמים) והמון קרבות קונג-פו מאויירים היטב, כי זו בכל זאת אנימה.

גיבור הסדרה הוא האח הבכור יואי פרידמן (הקרוי על שם יואי פ. ניוטון, מייסד הפנתרים השחורים), אותו ילד עם האפרו מההתחלה, שמייצג את הצד המהפכני, האקטיביסטי, המשכיל, החד לשון והקצת טרחן של האפרו-אמריקאים. מולו ניצב אחיו הקטן ריילי, שמייצג את הצד השטותניקי, הבלייני, הפוזאיסטי, הבור מרצון, חובב הכסף וההייפ של הקהילה השחורה (שניהם, אגב, מדובבים על ידי רג'ינה קינג). בין שני הניצים היה את סבא רוברט פרימן (קולו המזוהה של ג'ון ווית'רספון), שהיווה סוג של כל-אחד-שחור מהדור הישן, זה שחווה את המאבק לזכויות אדם על בשרו, אבל נשאר בעיקר עייף מהעולם.

מבחינה טכנית לפחות, מדובר בסדרת קומיקס – שכן היא מבוססת על רצועת קומיקס מאת ארון מקגרודר, שגם הפך יוצר הסדרה – אבל בפועל מדובר בסאטירה חברתית בועטת סביב נושאים אפרו-אמריקאים שיצופו למיינסטרים האמריקאי רק שנים אחרי שהיא שידורה. הביקורת החדה שהגישה, בעטיפה של ממתק, עדיין מהדהדת שנים קדימה, והרבה מהרעיונות הרדיקלים שהם הגישו אז הפכו לקולות חשובים כיום – ובכל זאת, היא הצליחה לשמור על קלילות, חוש הומור והמון יצירתיות.

אפשר, לדוגמא, לבחון את אחד הפרקים היותר מבריקים שלה, שמציג מציאות אלטרנטיבית במסגרתה ד"ר מרטין לות'ר קינג לא נרצח מהירייה ב-1968, אלא רק נכנס לתרדמת בת 30 שנה. כשהוא מתעורר, הוא מגלה עולם ששכח מהערכים שאותם הטיף, ומנסה לשווא להתמודד עם התרבות האפרו-אמריקאית העדכנית, כמו גם אמריקה הפטריוטית של פוסט ניין אילבן. לא אספילר את הסוף, אבל רק אגיד שהנאום העצוב שלו בסיום הפרק, וריאציה שבורת לב על נאום ה"יש לי חלום" המפורסם, הוא הרבה יותר זועם ורלוונטי בגרסת הבונדוקס. וגם כולל את המילת ה-N לפחות תריסר פעמים.

זו סדרה יצירתית באופן בו היא תוקפת נושא, וחכמה באיך היא מגישה את הביקורת. ולפעמים סתם חכמה מדי לטובתה. הפרק על אובמה, למשל, מוסגר כסרט דוקומנטרי של ורנר הרצוג (בדיבובו המבריק של ורנר הרצוג האמיתי). הסדרה שרדה ארבע עונות בלבד, ששודרו בפער של בין שנתיים לארבע אחת מהשניה. העונה האחרונה כבר היתה ריקה מכל חשק, אבל שתי העונות הראשונות – שזמינות כמעט כולן ביוטיוב – הן מופת טלוויזיוני בועט שמדי פעם מזכיר לי שיש ערך בלגשת למיקרופון, ולהזכיר שרונלד רייגן היה השטן.