אל תגידו שאין מה לראות: 20 הסדרות הכי טובות בטלוויזיה כרגע

1. The Old Man ("הזקן")

פעם בעשור בערך מגיעה סדרה כמו "הזקן". כל מילה שכתב עליה עודד קרמר בביקורת שלו מדויקת: "זאת אחת הסדרות הטובות של השנה. היא תשאיר אתכם בלי אוויר". היא תעשה גם הרבה יותר מזה. היא תגרום לכם לחשוב. היא תגרום לכם לשבת על קצה הספה. היא תגרום לכם לחלום עליה. היא תיכנס לכם מתחת לעור. ג'ף ברידג'ס וג'ון לית'גו מחזיקים אותה על הגב כמו שרק צמד מאסטרואים ותיקים יכולים, העלילה מתהפכת לכם על הראש, הדיאלוגים ארוכים ומהפנטים, איכות נוטפת מהמסך בכל פריים. ניתוח מעמיק שלה עשוי לחשוף שמדובר לא רק בסדרה על הזדקנות אישית, אלא גם על הזדקנות של אידיאות ואולי בעצם על הזדקנותו של מדיום הטלוויזיה עצמו. אבל עזבו ניתוח מעמיק. רוצו לראות. 

2. Industry ("התעשייה") (14)

לא היינו הראשונים לטעון ש"התעשייה" היא החוליה הרעיונית החסרה בין "יורשים" ו"אופוריה", וגם לא נהיה האחרונים (אפילו "הארץ" נזכרו להצטרף חודש אחרינו), אבל כמעט כולם פספסו את האיכויות שלה בעונתה הראשונה. עכשיו משהפכה בעונתה השנייה ללהיט היסטרי ועתיר באזז (בדומה למה שקרה ל"יורשים", אגב), מותר כבר להתלהב בלי להתנצל מהטייק שלה על החיים בצל הקפיטליזם המאוחר. הסדרה נעשתה מורכבת יותר – כפי שאפשר היה לצפות מהפקה משותפת של HBO וה-BBC – ועל רקע השילוב של סקס, סמים, כסף גדול ותככים בבנק השקעות גדול, התחזק בעונה הזו הרובד האנושי והרגשי של הסדרה ברגעים מפתיעים של עדינות. הדמויות התחדדו והתעגלו. הסדרה הזאת מוכנה לקלוזאפ שלה. חבל אם תצטרפו להייפ רק בעונה הבאה.

3. House of the Dragon ("בית הדרקון") (4)

הכל היה מוכן לפלופ הגדול של העשור. החוכמה הקולקטיבית הייתה שאף אחד לא רוצה שום דבר שקשור ל"משחקי הכס" אחרי האכזבה הגלובלית מעונתה האחרונה. החוכמה הקולקטיבית שוב יצאה מטומטמת. "בית הדרקון" הציגה עונה ראשונה מפוארת של טלוויזיה עילאית, קרובה מאוד ברמתה לעונה הראשונה של סדרת האם שלה אם לא למעלה מכך, הציגה דמויות שקל להתאבסס עליהן וניפצה לא מעט שיאי צפייה עבור HBO. צריך רק לקחת בחשבון את הביקורת של לירון רודיק לפני שמתלהבים ומשקיעים רגשית יותר מדי: הניסיון מלמד שמכאן זה יכול ואף צפוי להידרדר.

4. The Bear ("הדב") (2)

ללא ספק הסדרה הכי מפתיעה של השנה. צילום אלים ונוירוטי שמזכיר את "יהלום לא מלוטש" (המותחן המטורף של האחים ספדי בכיכובו של אדם סנדלר) פוגש סצנות מטבח מרהיבות, לא משנה אם הן מתרחשות במסעדת מישלן או בבסטת סנדוויצ'ים מטונפת בשיקגו, לחוויה ויזואלית שאין כמוה. הסיפור אמנם די מינימליסטי – שף עטור שבחים שהגיע לסף התמוטטות עצבים חוזר הביתה לרשת את המסעדה הכושלת של אחיו המנוח – אבל במהרה מבינים שמדובר פשוט בשורה של דמויות שאי אפשר שלא להתאהב בהן, בריבים, בקללות, באובססיות, במסירות האינסופית שלהן למטרה. אינטנסיבי כמו משמרת עמוסה במטבח של מסעדה, טריפ מטורף לכל מי שאי פעם עבד באחת – ומומלץ לגמרי גם לכל מי שלא.

5. Atlanta ("אטלנטה") (8)

המגנום אופוס של דונלד גלובר נמצא בעיצומה של עונת סיום, ולמרות שההייפ עליה דעך קלות, היא עדיין בקלות אחת הסדרות הכי יצירתיות, חכמות ומעניינות על המסך. ובעונה הזו היא גם חזרה להיות כיפית. העונה השלישית, יש להודות, הרגישה קצת כמו מבחן לעד כמה עמוק אתם מוכנים לצלול במורד חור הארנב שהוא ראשו של גלובר, אבל העונה הרביעית מרגישה כמו הפרס למי שצלח את האתגר. בין סוריאליזם קורע לריאליזם קורע לב, אמירות חדות על עולם המוזיקה והצצה לתרבות האפרו-אמריקאית מבפנים – אטלנטה חזרה להיות אטלנטה של העונות הראשונות, וכיפית מתמיד. ואם אתם בכל זאת נאבדים בתוך כל הסוריאליזם, הריקאפ של מתן שרון כאן כדי לעזור.

6. Five Days at Memorial ("חמישה ימים בממוריאל")

העולם צריך גם סדרות כבדות. סדרות שמורידות על צופיהן את כל מטען הצער והיגון של המצב האנושי עם פטיש-אוויר. "צ'רנוביל" הייתה סדרה כזאת. "חמישה ימים בממוריאל", עוד סדרה מעולה של אפל TV+, מזכירה אותה לא מעט. גם היא עוסקת באסון שתוקף מעצמה מתפוררת – כאן זה הוריקן קתרינה בניו אורלינס ומה שקרה מיד אחריו בבית החולים העירוני – וגם היא תקרע לכם את הלב ותרגש אתכם עד דמעות. בהתחשב בכך שמדובר בסרט אסונות שהתמזג בסדרת בית חולים ומבוסס על סיפור אמיתי, הרבה יותר אנשים היו צריכים לצפות בה. מה שיפה בסטרימינג זה שאף פעם לא מאוחר.

7. The Patient ("המטופל") (11)

סטיב קארל הוא יקיר מערכת "טיים אאוט" מאז ימי "המשרד", ג'ו וייסברג הוא יוצר הטלוויזיה המועדף עלינו מאז "האמריקאים", ושיתוף הפעולה המסקרן ביניהם הביא אל FX ו-Hulu את אחת הסדרות הבלתי צפויות של השנה. הפרק האחרון שלה שודר השבוע (25.10), ובלי יותר מדי ספוילרים אפשר לספר שמעולם לא ראיתם מערכת יחסים מורכבת יותר מאשר זו שבין פסיכולוג במשבר נפשי עמוק שאשתו נהרגה ובנו חזר בתשובה ובין הרוצח הסדרתי שחטף וכלא אותו כדי שיעזור לו להיות פחות רוצח סדרתי. אם כי מערכת היחסים שלנו עם הפסיכולוגית שלנו די מתקרבת לזה.

8. MO ("מו")

מו הוא מוחמד עמר, סטנדאפיסט פלסטיני-אמריקאי, שיצר כאן דרמה קומית אוטוביוגרפית. אבל בעוד שסטנדאפיסטים אחרים שעושים סדרות על השנים המעצבות שלהם מתמקדים הרבה פעמים בתחילת המסע שלהם לבמה ("קראשינג" של פיט הולמס ועוד רבות), את מו זה בכלל לא מעניין – מעניין אותו לשרוד בתור מהגר לא חוקי בדרום ארצות הברית, מעניין אותו לעשות קצת כסף בכל מיני אמצעים חצי חוקיים ומעניינת אותו המשפחה החמה, המלחיצה, האהובה והדפוקה שלו. זו סדרה פוליטית לגמרי אבל אף פעם לא פלקטית, שמזכירה קצת את "אטלנטה" מינוס כל הסוריאליזם (העובדה שגם היא מתרחשת בטקסס עוזרת גם היא). אבל הדגש בה הוא תמיד קודם כל על אנשים ולא על דעות, וצריך לומר שגם מי שמעולם לא הזיל דמעה על הכיבוש לגמרי יתאהב במו הכריזמטי, שכל הזמן מוצא את עצמו לא מספיק פלסטיני בשביל אמא שלו אבל הרבה יותר מדי ערבי בשביל כל השאר.

9. Dahmer – Monster: The Jeffrey Dahmer Story ("דאהמר – מפלצת: סיפורו של ג'פרי דאהמר")

תאהבו אותו או תשנאו אותו, מדהים שהפסיכופט הזה כל כך טוב בלעשות את מה שהוא עושה שוב ושוב. אנחנו כמובן מדברים על ראיין מרפי. הסדרה שיצר על הרוצח הסדרתי הנודע לשמצה היא כנראה המאמץ הגדול ביותר של מרפי לייצר משהו שמצליח להתעלות מעל לטראש מסוגנן לעילא (ואל תשלפו לנו את הסדרה על או.ג'יי, זה מגה טראש), והוא באמת הצליח לנצל את כישרונו הויזואלי מבלי לבוא על חשבון סיפור. הקאמפיות ירדה במינון לטובת אנושיות – או אי-אנושיות – ובעזרת קאסט שחקנים באמת מצוין, סוף סוף מרפי יצר סדרה שהיא הרבה יותר מנקרת בנשמה מאשר מנקרת עיניים.

10. Andor ("אנדור")

עורו מעריצי Star Wars, בהנחה שנותרו כאן כאלה אחרי הטבח שביצעו הסרטים האחרונים בסדרה במורשת של הפרנצ'ייז, כי "אנדור" היא כל מה שיכולנו לייחל לו. שמונה פרקים אל תוך העונה בדיסני פלוס ויש לנו סדרה מצוינת, בלי סקייווקרים וסולואים ופלפטינים, שמתמקדת בקורותיו של קאסיאן אנדור (דייגו לונה הלוהט, שגילם את אותה דמות גם ב"Rogue One"), גנב קטן בשולי הגלקסיה שהופך למהפכן ולאחד ממובילי המרד נגד האימפריה הגלקטית. הוא מוקף באנסמבל שחקנים מרהיב (כולל פורסט וויטקר, אנדי סרקיס וסטלן סקארגארד) ובהפקה מופתית ומושקעת, והיוצר טוני גילרוי מצליח לפתח כמו בוס את היקום של "Rogue One". כזה כיף לא היה לנו עם מוצר של Star Wars מאז "המנדלוריאן".

11. She-Hulk: Attorney at Law ("שי-האלק: עורכת דין בשירות החוק") (10)

אל תתנו לגייטקיפינג של מעריצי מארוול הצעירים להטעות אתכם – שי האלק היא בדיוק הסדרה שתאגיד הקומיקס היה צריך בשלב הזה, רגע אחרי שהתנפח מחשיבות עצמית. בין כל הגיבורים המשתנים של שלב 4 ומגוון סדרות לא יציב ברמתו, שי האלק כיוונה מראש למשהו חסר משקל סגולי. היא לא חפה מפגמים כמובן, וזה שהיא מודעת לפגמים לא בהכרח פוטר אותה, אבל היא גם לא מתיימרת להיות יותר מזה. היא פשוט סדרה קומית מטופשת על אישה ירוקה, שזה מראש דבר די מטופש והגיע הזמן שאחת מדמויות מארוול תגיד את זה. וכל עניין שבירת הקיר הרביעי ומשחקי המטא הם בדיוק הכיף הקומיקסי שהיה חסר קצת ב-MCU.

12. Rick and Morty ("ריק ומורטי")

הסדרה המצויירת של דן הרמן וג'סטין רוילנד החלה בתור הלהיט הבועט של הרגע, טיפה פאנבייס נאמן ואז בלתי נסבל, נתקעה בתחת של עצמה ורק אחרי שקיבלה מספיק אוויר לכמה עונות רצופות, היא סוף סוף התייצבה למה שהיא היתה אמורה להיות מלחתחילה: קומדיית מד"ב מאויירת שלועגת לז'אנר ומדי פעם מציעה רגעים מבריקים. העונה הנוכחית, שישית במספר, אולי לא עושה יותר מדי רעש אבל דווקא השקט הזה מאפשר לה להיות עונה מבדרת וחכמה מבלי להתחכם יותר מדי. וכן, עדיין יש רגעים מבריקים, הם פשוט לא הופכים לטי-שירט יום אחרי ששודרו, וזה מצוין.

13. What We Do in the Shadows ("מה שקורה בצללים") (6)

עוד נדבך בתהליך ההשתלטות המהיר של טאיקה וואיטיטי (שלא נאמר… בליצקריג?) על עולם הטלוויזיה והקולנוע, העונה הרביעית של קומדיית הערפדית המופרעת שלו ושל ג'מיין קלמנט ("טיסת הקונקורד") מצליחה להיות עוד יותר מצחיקה, עוד יותר מופרעת, עוד יותר מוגזמת – הפעם, בין היתר, בזכות תינוק-מבוגר קריפי במיוחד המצטרף לחבורה (לא ניכנס למחוזות הספוילרים כרגע). חוץ מזה, מאט בארי הוא עדיין הנוכחות המבורכת ביותר שיש על המסך. מאט בארי צריך לשחק בכל דבר.

14. Documentary Now! ("דוקו עכשיו!")

החזרה של "דוקו עכשיו!" לעונה רביעית זה כמו לקבל מתנה כששכחת שיש לך יום הולדת. אנתולוגיה קומית קטנה ומופלאה, מבית היוצר של ביל היידר ("בארי") ופרד ארמיסן ("פורטלנדיה"; שניהם הם, כמובן, גם יוצאי "סאטרדיי נייט לייב"), שרצה כבר מאז 2015 – מה שאומר שהשניים עושים עונה חדשה בדיוק כשבא להם, ומרגישים את זה. כל פרק הוא עולם ומלואו: פארודיה ישירה על דוקו אחר, עם קאסט אחר (רק היידר וארמיסן מופיעים שוב ושוב, אבל בשאר הזמן יש פה אורחים כמו ג'ון מולייני, אלכסנדר סקארסגארד, אוון וילסון, מייקל קיטון ולפעמים אפילו מקבלים הפתעה כמו דיוויד צ'אנג בתפקיד עצמו). העונה החדשה נפתחה בינתיים עם פרודיה מופלאה על וורנר הרצוג, אבל ההמלצה שלנו למי שנכנס אליה רק עכשיו היא לעבור אחורנית על רשימת הפרקים עד כה ולבחור פרק שצוחק על דוקו שאתם מכירים טוב. זה ממש משפר את החוויה.

15. Interview With the Vampire ("ראיון עם ערפד")

אחרי עשורים של תהילה, מאז "באפי" ועד "דם אמיתי", איבדו הערפדים את הקסם שהילכו על יוצרי טלוויזיה ומנהלי תוכניות והתפיידו ממרכז הבמה בענן עשן. אף אחד לא חשב שעיבוד מחודש ל"ריאיון עם ערפד" הוא מה שיציל את תת-הז'אנר, אבל ב-AMC הצליחו להפיק מרב המכר הסבנטיזי של הסופרת אן רייס יצירה עדכנית ורלוונטית. ארבעה פרקים לתוך העונה והיא רק משתבחת מפרק לפרק, מפחידה וסקסית, בול בזמן להאלווין. עם דירוג נדיר של 99 אחוזים ב-Rotten Tomatoes, שחקנים חתיכים ונהדרים ועלילה שמצליחה בשלל טריקים מתעתעים לרתק גם את מי שכבר מכיר אותה, זאת אחת ההפתעות הגדולות של השנה. בו.

16. Cyberpunk: Edgerunners ("סייברפאנק: אדג'ראנרס")

קחו נשימה שניה, זה הולך להיות מסובך: זוהי סדרת אנימה יפנית, המבוססת על משחק מחשב פולני ("Cyberpunk 2077"), המבוססת בכלל על שיטת משחק תפקידים שולחני אמריקאי. בעצם, זה לא מסובך בכלל: מדובר בסדרת אנימה כיפית, מהירה, מלחיצה ומעל הכל – היא פשוט מדהימה ויזואלית (עבודה מדהימה של האולפנים היפניים Studio Trigger), במיוחד בכל פעם שההתרחשות קופאת לכמה רגעים בקלוז-אפ קיצוני וכל פריים הופך ליצירת אמנות. הסיפור פשוט על גבול הבנאלי (נער צעיר מוותר על עתיד מבטיח בתור עובד אפור בתאגיד ענק ובמקום זאת ממציא את עצמו מחדש כשכיר חרב, בעזרת כמה חברים חדשים. אבל אל תדאגו, גם זה מקבל כמה טוויסטים) והעובדה שמדובר בעולם מד"בי די נהיר לעיניים מערביות אומרים שמדובר גם בסדרת אנימה נגישה מאוד גם למי שלא ממש שוחה בז'אנר. אמרנו כבר שהיא פשוט ממתק לעיניים?

17. The Rehearsal ("חזרה גנרלית") (3)

גם אם תחפשו בנרות, לא תמצאו סדרה כמותה על המסך שלכם. הפרויקט השני של ניית'ן פילדר מצליח להיות אפילו יותר מופרע, ביזארי, הזוי, מרגש, כואב ושאפתני מ"ניית'ן פור יו" האהובה בעזרת התמקדות בניית'ן עצמו, בדמות המוזרה שיצר לעצמו על המסך ובשאלה התמידית של מה מכל זה בכלל אמתי. כיאה לפילדר, הסדרה כולה היא סוג של הטרלה מורכבת שמתחילה עם קונספט מבריק (לקחת אנשים להתאמן לסיטואציות מהחיים האמיתיים דרך חזרה עם שחקנים שמגלמים תרחיש עתידי), אבל כבר בפרק השני הכל לוקח פניה מוזרה לחיי האישיים של היוצר, לעיסוק בהורות, אינטראקציה אנושית, שליטה, זיוף ורגשות אנושיים. זה כל כך מוזר, ואיכשהו כל כך נוגע וכואב, ששכחנו שאי שם זה גם אמור להיות מצחיק. ובכל זאת, זו כנראה הקומדיה הכי אפלה של השנה, ואחת הסדרות הכי מיוחדות שאי פעם ראינו.

18. Reboot ("ריבוט")

סטיבן לויתן הוא מפיק ותסריטאי הוליוודי ותיק למדי – קרדיט הכתיבה שלו מגיע אחורה עד לסיטקום הקלאסי "כנפיים", עובר דרך כמה מתחנות הקומדיה הגדולות של הניינטיז ומגיע, לבסוף, עד "משפחה מודרנית" שיצר יחד עם כריסטופר לויד. במונחי קומדיה, זה הוא שארית מעידן אבוד. אבל הסדרה החדשה שלו היא מה שהוא נולד לכתוב – סדרה ארס פואטית על ניסיון לריבוט של סיטקום ניינטיז עבש עם טוויסט לעידן המודרני. על פניו זה היה יכול להתרסק ומהר, אבל קאסט שחקנים נהדר (רייצ'ל בלום, קיגן מייקל קי, פול רייזר, ג'וני נוקסוויל מכל האנשים ועוד) לצד כתיבה חכמה מאוד שלא שוכחת פאנצ'ים מייצרים סדרה שמצליחה בו זמנית לבקר את הפורמט המיושן, וגם להיזכר שהיה בו בכל זאת כמה דברים שכל הקומדיות המודרניות יכולות ללמוד. אה, ונחמד לדעת שהוא יכול להיות קצת אדג'י כשהוא רוצה.

19. Welcome to Wrexham ("ברוכים הבאים לרקסהאם")

הסיפור הזה נשמע כאילו נולד במחולל AI: ריאן ריינולדס ("דדפול") ורוב מקלהני ("פילדלפיה זורחת") פתחו את הכיס וקנו לעצמם קבוצת כדורגל וולשית מליגה ג'. ואז הביאו צוות צילום שלם לתעד את המפגש שלהם עם אנשי הקבוצה, לא בדיוק הטיפוסים ההוליוודים המלוקקים שלרוב חגים סביב שחקנים. "וזה בדיוק מה שהופך את הסדרה לכיפית כל כך", כתב אבישי סלע בביקורת שלו. "הפער הבלתי נתפס בין שני השואומנים הקלילים לבין המועדון האפרורי והקשוח, הוא שילוב מהחלומות עבור יוצר טלוויזיה. האירוניה של ריינולדס ומקלהני משחקת תפקיד נהדר במהלך הסדרה, והם צוחקים בדיוק על ההבדלים האלה.'"ברוכים הבאים לרקסהאם' היא ממתק עבור כל מי שאוהב כדורגל, בטח עבור מי שאוהב כדורגל אנגלי – אבל תעבוד באותה מידה גם עבור אנשים שלא מבינים דבר בתחום". עד העונה הבאה של טד לאסו, רקסהאם תספק לכם את מנת האמריקאי מחוץ למים.

20. The Lord of the Rings: The Rings of Power ("שר הטבעות: טבעות הכוח")

כן, זאת הסדרה הכי יקרה בהיסטוריה. כן, היא מרשימה מאוד מבחינה ויזואלית והפקתית. כן, אמזון הצליחה לא לפשל את זה עם מאות מיליוני הדולרים ששפכה על הפריקוול הטלוויזיוני של "שר הטבעות", שהופך את המונולוג בדקות הראשונות של הסרט הראשון לסדרה בת חמש עונות. וזה משמח. אבל קשה לומר ש"טבעות הכח" הצליחה לסחוף ברמה העלילתית או עם דמויות עמוקות ומעוררות הזדהות, ולמרות נתוני צפייה חסרי תקדים (הסדרה הראשונה של אמזון שמגיעה למקום הראשון במצעדי הסטרימינג של מדד נילסן) היא לא הותירה קמט משמעותי בתרבות העכשווית. אולי בעונה הבאה.

לקריאת הרשימה הקודמת (כדאי מאוד, יש שם מלא סדרות שיצאו מהרשימה, אבל הן עדיין מצוינות)