העיר שחוברה למסך: הסדרות הכי תל אביביות בתולדות הטלוויזיה

פעם, די מזמן, כמעט כל הסדרות הישראליות בטלוויזיה היו "סדרות תל אביביות". הן התרחשו בתל אביב, צולמו בתל אביב, עסקו בחייהם של תל אביבים וגרמו לדורות שלמים של ישראלים לשאוף לעבור אל העיר הגדולה. מתישהו בעשור הראשון של האלף הגיע הבאקלש, ובערוצים השונים החליטו שהציבור לא רוצה יותר לראות שום דבר שקשור לתל אביב או אפילו מדיף ניחוח תל אביבי כלשהו, ומאז אנחנו תקועים עם סדרות על חרדים, חיילים קרביים ושאר שוכני פריפריה. זה בסדר גמור, גם לנו נמאס לראות את עצמנו. ובכל זאת, מעט משונה שהמקום הכי מעניין, פרוע ותוסס בארץ הפך לטריטוריה אסורה ליוצרי הסדרות. החלטנו לחזור אחורה כדי לראות אם יש בכלל למה להתגעגע. התשובה, כמו תמיד, היא כן.

חדווה ושלומיק

את שיר הפתיחה האייקוני בביצוע מירי אלוני אתם בטח מכירים היטב, אבל אל תשקרו לנו, רובכם לא ראיתם אפילו סצנה אחת מהסדרה פורצת הדרך מ-1971. "חדווה ושלומיק" היא אחת הדרמות הטלווזיוניות הראשונות בישראל ועיבוד לספר של אהרן מגד, המלווה זוג קיבוצניקים שמנסים להשתלב בחיי הבוהמה של העיר הגדולה. נורית אביב ומנחם זילברמן כיכבו ב-12 הפרקים שצולמו בשחור לבן, וזמינים לצפייה באתר כאן ארכיון.

קרובים קרובים

מעמדו של סיטקום השכנים הכיפי הזה כל כך מיתולוגי שמפתיע לגלות שלסדרה יש בסך הכל 38 פרקים, כולל האיחוד שהתקיים שנים אחרי שירדה מהאוויר. אפרים סידון וב.מיכאל כתבו בשנינות על דיירי הבניין ברחוב ויטק 9 (במציאות זה בכלל בניין רנדומלי ברוטשילד) – יורם ההיפוכונדר ואשתו הסרקסטית ליאורה, תיקי המדליקה ואילן סוכן הביטוח הקמצן, הילדים וכמובן הדודה האייקוני בכולם: חנה (מרון) שאוהבת לדבר עם העציצים ומאפסת את כולם כשהם מאבדים את זה.

עניין של זמן

למה, בעצם, היה חשוב ליוצרי סדרת הנוער מלאת המסרים החינוכיים להבהיר שתלמידיה לומדים בצפון תל אביב? הרי רוב נושאי העיסוק בה היו אוניברסליים למדי ונגעו לבעיות רגילות של תלמידי תיכון, מהקראש הראשון דרך התנסויות עם סקס וסמים ועד לחלומות והחשש מהעתיד. יכול להיות שהמטרה הייתה להסביר איך בעצם בית הספר הזה מצליח לתפקד ככזה מיקרוקוסמוס ישראלי מגוון מבחינת רקע ומעמד כלכלי, אולי חשקו בגישה קלה של הדמויות למגוון סיטואציות וסכנות שעיר קטנה או פרבר לא יאפשרו ואולי סתם הלכו שם עם "תכתבו על מה שאתם מכירים". כך או כך, לא מעט מהסדרה צולם בכלל ברמת גן. נו, מילא.

הבורגנים

אחרי ש"החמישייה הקאמרית" עיצבה מחדש את הדנ"א של ההומור התל אביבי, היוצרים איתן צור ואסף צפור פנו לדרמה עם אותו צוות שחקנים אהוב. גיבורי "הבורגנים" התמודדו עם כל שמטריד, ובכן, בורגנים תל אביבים עמידים וחילונים. פה בגידה, שם תסכול מהשגרה השוחקת, איזו מריבה טובה פה ושם. "כן, הא?" הפך לביטוי המזוהה עם הסדרה ועם הזמן היא זכתה גם לשלל פארודיות ועקיצות כמייצגת של תרבות תל אביבית פריוולגיות ומדושנת, אבל עדיין זכתה להצלחה ולאהבת הקהל. העונה השלישית של הסדרה צללה קצת יותר לבעיות פרנסה בעקבות המשבר הכלכלי שפקד את ישראל בתחילת המילניום, בהחלטה שכמו סימנה חילופי דורות ושינויים גדולים ויותר בחברה הישראלית ובשוק העבודה שלה. ואף מילה על "דרכנו".

רמת אביב ג'

אופרת הסבון החלוצית והקאמפית בטירוף יצרה לשכונה המנומנמת משהו בצפון העיר דימוי של מעוז העושר והסנוביות, המקום שבו נרקמות עסקאות ענק וכולם לבושים במותגי על ואוכלים פילה רק לצד יין בורדו. כל מי שבילה יותר מחמש דקות במרכז שוסטר יודע שאין לזה הרבה קשר למציאות, אבל נו, גם הסטירה שיעל בר זוהר קיבלה מגילת אנקורי לא הייתה מאוד אותנטית. סדרת הלהיט רצה בטלעד במשך חמש שנים ושש עונות, הישג מכובד בטלוויזיה הישראלית.

זבנג

גרסת הטלוויזיה של הקומיקס הישראלי הגדול מכולם מתרחשת, בעיקרון, בתל אביב. גם בקומיקס החיים של נוער תל אביבי עוברים איזה עיוות, כשהדמויות מבלות בוואכסדונלד, חומוס אשכרה או חתולסקי. בדרך למסך הקטן העיוות הזה הפך למבוך מראות בלונה פארק – הצבעים קיצוניים, הבגדים מטורללים, כולם מתנהגים מוזר והכל קצת עוכר שלווה. מה נשאר מתל אביב בגרסה הזו? בעיקר התיכון עירוני ל"א, אהבתו של גל לבילויים בחוף הים והפתיח בביצוע מופע הארנבות של ד"ר קספר.

הפוך

"הפוך" היא קצת כמו גרסת הביזאר של "פלורנטין". דרמה קומית חמודה על חיי הצעירים בתל אביב, אבל עם טוויסט סאטירי-ווירדי ובלי הרבה יומרה לתיאור אותנטי של הזמן והמקום. אז כן, היו בשלוש העונות שלה סיפורי אהבה ויוזמות עסקיות וחיפוש עצמי, אבל היו גם דיבורים על הפקת סרט הפורנו הישראלי הראשון וטיול במזרח שבו דמות מתה חוזרת כרוח רפאים. כמו הרבה ממקבילותיה, גם שיר הפתיחה של "הפוך" הפך בדיעבד לדבר הכי אייקוני וזכור ממנה, במקרה זה "כבר עכשיו" החמוד של ירמי קפלן.

פלורנטין

שכונת המזגנים המטפטפים שכולם אוהבים או אוהבים לשנוא זכתה ל-15 דקות התהילה שלה ב-1997 עד 2000, ימי שידורה של הסדרה שהכניסה לחיינו את פוקס ואוחובסקי (אבל מצד שני, היי, גם את אבשלום פולק). שיר הפתיחה של מוניקה סקס הבטיחו "חיים די קלים" שבהם אפשר לשכור חדר בדרום העיר ולחיות מדקה לדקה בדרך לאיזה פריצה יצירתית או מקצועית, בעוד הדמויות חיו בדירות עם עיצוב קצת מצועצע וניסו להבין איך לחיות כמו גדולים. תותי, איגי ותומר חיפשו אהבת אמת, שירה רצתה לצאת מאזור הנוחות, גלי התלוננה שאין בשכונה מעדניה עם חומץ בלסמי טוב והמוני ילדים אאוטסיידרים צפו בשקיקה ופינטזו על דירת שותפים מרקיבה משלהם.

שבתות וחגים

ולסיום רצף הסדרות התל אביביות של סוף הניינטיז ותחילת שנות האלפיים – הדרמה האהובה של ערוץ 3 בבימויו של רני בלייר, שנחשבת עד היום לאחת מהסדרות הגדולות שנוצרו בישראל. גם כאן יש שיר נושא אייקוני ויפה ("לאהוב אותך" של ברי סחרוף) וגם כאן העלילה הייתה "הם גרים בתל אביב ודברים קורים להם". למרות נקודות הדימיון, זו הייתה סדרה שונה למדי מ"הבורגנים", אפשר אפילו לטעון שהן ייצגו דברים הפוכים. בעוד "הבורגנים" הציגה מבט אירוני-סאטירי ומריר למדי על הישראליות והתל אביביות, "שבתות וחגים" הייתה יותר נגישה ורגשית עם דיאלוגים ומבע שניסו לשדר אותנטיות ולעורר הזדהות. חוץ מכותבים מצוינים היה לה גם קאסט פשוט אדיר: אלון אבוטבול, דרור קרן, יעל אבקסיס, רומי אבולעפיה, מירב גרובר, ליאור אשכנזי, אברהם סלקטר, חיים בנאי ועוד רבים מאוד.

תל אביב-יפו

אם הייתה מופקת בישראל גרסה מקומית של פארודיית הדוקו האהובה "דוקו עכשיו", הפרק הראשון שלה היה חייב להיות גרסה מטורללת של הפורמט "מודי בר-און משוטט במקומות מעניינים ומדבר על היסטוריה". בינתיים נסתפק בחיקוי המדהים של מאור כהן ב"ארץ נהדרת". הפורמט שעבד היטב ב"הכל אנשים" ו"במדינת היהודים" הוא גם זה שהוביל את "תל אביב-יפו", הדוקו שיצרו ענת זלצר, מודי בר-און ז"ל וגבריאל ביבליוביץ לכבוד חגיגות המאה של העיר. בשלושת פרקיה, שנמשכו שעה פלוס מינוס כל אחד, שוטט בר-און ברחובות וגולל את סיפורה של העיר מהגרלת המגרשים של 1909 ועד למאה ה-21, עם דגש על שנותיה המוקדמות. תוסיפו קטעי ארכיון, קריינות של עלמה זק ואת החגיגיות של התאריך העגול וקיבלתם יצירה שתעורר בכם נוסטלגיה לימים הפשוטים שבהם נלחצנו משפעת החזירים, התדר פעל רק בקיץ וסקיני ג'ינס נמכר בכל גוון ידוע לאנושות.

עד החתונה

הדרמה של אבנר ברנהיימר ניסתה להחזיר עטרה ליושנה עם סיפור על זוג תל אביבים שמתחבטים בבחירות החיים שלהם, אבל מה שעבד נהדר בתחילת העשור הסתפק בהצלחה חלקית ב-2008. בסיס הסדרה היה הקשר בין אוהד קנולר וטל ליפשיץ, אדריכל ותחקרינית מתל אביב המתכוננים לחתונתם הקרבה. סביבם נרקמו שלל קווי עלילה בהשתתפות חבריהם, משפחתם, מושאי תשוקתם או אהבתם וכן הלאה, הכל על רקע תפאורה תל אביבית למהדרין (היוש, הצעת נישואין באמצע אלנבי. רק לא לדרוך בערימת קיא מאתמול בטעות). בהמשך יצר ברנהיימר עוד סדרה תל אביבית על יחסים זוגיים סבוכים, הפעם מזווית מעט קומית וקלילה יותר – "אמא ואבאז", על זוג הומואים וחברתם הסטרייטית המגדלים יחד תינוק בהורות משותפת.

הפיג'מות + שמש

שני סיטקומי הקאלט האהובים שיצר רובי דואניס הכניסו אותנו לחייהם של צעירים תל אביבים אינפנטיליים שכל הזמן מבלים באותו המקום ועם אותם אנשים. "חברים" היא לא באמת סדרה על ניו יורק וגם "שמש" ו"הפיג'מות" הן לא באמת סדרות על תל אביב, אלא על אנשים שמשלמים ארנונה כדי לגור "בעיר הגדולה", נעים על ציר של רחוב וחצי וחיים את החלום של כולנו על קבוצת חברים שתמיד שם לצידך. ב"שמש" מוקד העניין היא מסעדת "אימפריית השמש" ברחוב יהודה הלוי של נחום שמש הבאר שבעי, שם מבלים כל היום חבריו, הקולגות שלו ואויבו טנצר המניאק. ב"פיג'מות" אילן, קובי ועודד עוברים מבירת הכיכרות נתניה לתל אביב כדי לפצוח בקריירה מוזיקלית, גרים במפגש הלא קיים בין מאז"ה ומאפו ומבלים כל היום בהמבורגריה שבקומת הקרקע של הבניין. גם בלי לוקיישנים מגוונים יש בסדרות האלה נגיעות של תל אביביות, נניח כשטנצר מתחיל לצאת עם פקחית בעיריית תל אביב או קו העלילה המוזר שבו גרי מנדלבאום מוביל קמפיין בחירות על ראשות העיר כנגד שמעון צמחוני הרשע.

האחיות המוצלחות שלי

לא כל מעלליהן של שלוש האחיות למשפחת קטן מתרחשים בתל אביב, אבל היא מציגה את חייהן של נשים צעירות (וגם גברים צעירים) בעיר כמו שמעט סדרות הצליחו לתפוס בעשור ומשהו האחרונים. לנטלי, השותף מידד ובהמשך גם מור יש חיים תל אביביים שהם קצת עלובים וקצת מלהיבים, בין עול שכר הדירה לעבודות מאעפנות, חברויות, התאהבויות וחיפוש עצמי. הידיד / מושא האהבה של נטלי, איתי, עושה את הצ'יט התל אביבי המוכר ומתגורר בדירה של המשפחה, בעוד אורית מקבלת הצצה לחלום התל אביבי דרך אהובתה קארן – חיים נוחים בדירה יפה ומעוצבת, כשכסף הוא לא ממש אישיו ועבודה זה משהו שעושים גם או בעיקר בשביל הנשמה.

ילדות סכסכניות

אין כמו סדרה על שותפים או שותפות לדירה כדי לגרום לעיר להראות מרתקת, זוהרת ומזמנת הרפתקאות. רק שזה לא בדיוק מה שקורה בסדרה של שיר ראובן מבית HOT – החיים של ליהי ולאה רגילים וישראליים, מאוד ותל אביב עצמה היא זו שגם אנחנו חיים בה, "מאורת טיח נואשת" שכל מרפסת בה יכולה להתפרק לנו על הראש בכל רגע. הייצוג הזה תואם לנושא העיקרי של הסדרה – חיפושי הזהות, ההתבגרות וההתפכחות האופיינים לגילאי עשרים וקצת, מעין גיל התבגרות שני וקצת עלוב שבו אתן כבר מזמן לא ילדות אבל עדיין לא נשים עצמאיות עם חיים שלמים.

דנה קמה

אם ניו יורק זכתה לשלל מכתבי אהבה טלוויזיוניים ובולטימור היא הגיבורה האמיתית של "הסמויה", אז תל אביב היא לכל הפחות דמות משנה משמעותית בדוקו-ריאליטי החדש על חייה של דנה אינטרנשיונל. צוות הצילום, דנה ופמלייתה מתרוצצים להם בין עבודות הרכבת הקלה שחוסמות לדנה את הבית, שי כרם יושב לצהריים בקנטינה, "האירוע היוקרתי" של yes מביא את דנה במונית לאולם אירועים בשכונת מונטיפיורי. הכל קרוב, קצת רועש מדי, קצת מלוכלך וכאוטי לגמרי, כמו תל אביב.