משחקי הכסף: אלו הסדרות הכי טובות של הקפיטליזם המאוחר

הקפיטליזם המאוחר מצטלם נהדר. העשירים, העניים, מקומות העבודה, הכסף, הכוח, הכל פוטוגני וטלגני להחריד. כסף, והרבה ממנו, תמיד הצטלם נהדר, קודם בקולנוע ואחר כך בטלוויזיה, אבל הקפיטליזם המאוחר – מונח שהגיע למערב ב-1975 עם ספרו של הכלכלן ארנסט מנדל שנשא את אותו שם והפך טרנדי בתרבות בסביבות אמצע העשור הקודם – הביא איתו עיסוק חסר תקדים בממון ובהשפעתו המעוותת על הנפש האנושית, ובעיקר את התחושה שכך זה לא יכול להימשך, שאנחנו מתקרבים לנקודת קצה בה הגרסה האקסטרימית והחזירית של הקפיטליזם תשמיד את עצמה או אותנו. וגם זה יצטלם נהדר.

הסדרות של הקפיטליזם המאוחר נהנות מהילה של איכות ותחכום מעצם העובדה שהן עוסקות בנושא, בדרך כלל באופן ביקורתי וסאטירי. אפשר למצוא סדרות שנגעו בו עוד לפני שכל העולם דיבר עליו – "שובר שורות" ו"העשב של השכן" הן שתי דוגמאות מיידיות שקופצות לראש ויש גם מוקדמות יותר – אבל עכשיו הוא גם מונח עתיר באזז שפותחת דלתות לתסריטאים. בשנים האחרונות מדובר בגל מסיבי וחוצה ז'אנרים, והוא ילך ויגבר ככל שהקפיטל יהיה משוגע יותר וישגע את כולנו. יש מצב שהוא ישמיד את העולם כמו שאנחנו מכירים אותו, אבל לפחות תהיה לנו טלוויזיה טובה.

ניתוק // Severance

כן, הסאטירה החברתית-כלכלית של "ניתוק" – סדרת מד"ב-אימה-דרמה-קומדיה פילוסופית בה עובדים בתאגיד מסתורי עוברים הליך כירורגי שמנתק בין הזכרונות-עבודה שלהם לזכרונות-בית שלהם – פחות או יותר מקועקעת לה על המצח. אבל היופי והתחכום של הסדרה הם בכך שהיא אף פעם לא בוחרת בפניה הקלה והצפויה: זו לא סתם דרמה צפויה ודידקטית על תאגידים רעים ומקומות עבודה דורסניים, גם אם השורה התחתונה של הפרק האחרון של העונה היחידה שלה עד כה היא שכוחם של עובדים הוא באחדותם.

אבל למעשה, ככל ש"ניתוק" מקלפת את השכבות מאחורי החזות הקפיטליסטית הקרה של לומון, היא חושפת אירגון הרבה יותר מופרע מהצפוי, שמונע על ידי הרבה מאוד גורמים שאינם רק הדו"ח הרבעוני. למעשה, התאגיד מתגלה כסוג של כת דתית בניחוח סיינטולוגי שסוגדת לשושלת המייסדים של החברה – קצת בדומה לאופן בו "משחק הדיונון" היא סאטירה על הקפיטליזם הקיצוני של דרום קוריאה אבל בפועל החיים של הגיבורים שלו מרגישים יותר כמו של אזרחים בצפון קוריאה. ואולי שם מסתתרת הסאטירה האמיתית של הסדרה: אנחנו חושבים על תאגידי ענק בתור גופים רציונליים שמונחים על ידי רווח בלבד, ורוב הסאטירה עליהם גם היא תופסת אותם ככה. "ניתוק" מזכירה שהמציאות יכולה להיות הרבה יותר מופרעת והרבה פחות הגיונית.

משחק הדיונון // Squid Game

הרעיון הזה. משחק שהמשתתפים בו, עניים ופלבאים, נלחמים על חייהם והמנצח זוכה בפרס עצום שישנה את חייו. זה הרעיון שבבסיסם של סיפורי מד"ב עתיקים רבים מ"הנרדף" של סטיבן קינג (1982) ועד הרבה קודם לכן ב"מחיר הסכנה" של רוברט שאקלי (1958). זה הרעיון שבבסיסו של ז'אנר הריאליטי והגיים-שואו היפני. הרעיון הזה הוא וירוס במוח האנושי כבר שנים רבות כל כך, שכמעט מפתיע שהיינו צריכים את הדרום-קוריאנים כדי לקחת את הקונספט אל הקצה. ו"משחק הדיונון", למרות ואולי בגלל פשטותו העלילתית, בהחלט לוקח אותו אל הקצה. השרירותיות הרצחנית, הילדותיות המקריפה, המחיקה הטוטאלית של האנושיות, כל פריים בסדרה הזאת הוא המנון לקפיטליזם המאוחר, וכמו קודמיו בז'אנר גם הוא מטיף ומתריע מפני עתיד ששועט לעברנו במסלול התנגשות בלתי נמנע. בקיצור, זה ייגמר בדם והאסייתים יעשו מזה כסף.

הלוטוס הלבן // The White Lotus

העשירים, הם דפוקים. זה ידוע. וזה אמור לנחם אותנו. בשיא ימי הרייגניזם בארצות הברית פרחו אופרות סבון על חייהם המגעילים ועמוסי התככים של העשירים-בהגזמה, והסדרות של הקפיטליזם המאוחר משמשות באופן דומה כליא-ברקים לזעם המפעפע על אש קטנה על רקע הפערים הכלכליים המתרחבים. כל כך הרבה נכתב כבר על שתי העונות של "הלוטוס הלבן" ועל האופן האכזרי-אך-חומל שבו היא משפדת את אנשי האלפיון העליון ואת יחסם האדנותי, שלא לומר החזירי והמבחיל, לנותני השירותים מהמעמדות הנמוכים בריזורט המפונפן שלהם. זה עולם של פייק, עולם של סטרס, עולם של חרדות ושקרים שדוחה ומושך אותנו במידות שוות. אנחנו רוצים להקיא עליהם ואנחנו רוצים להיות הם. טריק יפה.

הדרמה הקומית השחורה של מייק ווייט ו-HBO היא הצייטגייסט בהתגלמותו, מלאה סתירות ואמביוולנטיות, מפתה את הצופה ואז צוחקת עליו שהתפתה. יותר משהיא ביקורתית כלפי הקפיטליזם המאוחר והאנשים שמרוויחים ומפסידים ממנו, היא פשוט מביטה עליו במבט צלול ומפשיטה אותו מהפוזה. "הלוטוס הלבן" לא מענגת רק בגלל שהיא עוסקת בצרות של עשירים מתוסבכים עם אגו מנופח. היא ממתק אינטליגנטי דווקא בגלל שיש לה לב ואין בה שנאה. היא לא מציירת את העושר המופרך הזה כגרוטסקה מתוך תיעוב. היא פשוט מציגה אותו כמו שהוא, מגוחך, הרסני, חסר פרופורציות וחסר פואנטה. אם כי תנו לנו שבוע בווייט לוטוס הוואי ואולי נשנה את דעתנו.

יורשים // Succession

די, כבר התעייפנו מלפזר על "יורשים" את כל השבחים האפשריים: כן, זו הדרמה הטובה ביותר בטלוויזיה כרגע, כן, היא גם יותר מצחיקה מרוב הקומדיות על המסך. וכן, כמובן שהיא גם היצירה הטלוויזיונית מספר אחת על קפיטליזם במאה ה-21. העונה הראשונה שלה התחילה כשהיא עוד משרטטת את העולם הזה בקווים גסים יחסית: הסצינה הבלתי נשכחת בפרק הראשון בה בני משפחת רוי מציעים לילד של העובדים שלהם לשחק משחק בייסבול עם צ'אנס לזכות במיליון דולר – גרושים בשבילם, והזדמנות חד-פעמית עבור המשפחה שנלקחת מהם באותה קלות בה היא מוצעת להם. או שאולי היה זה הפריים בו רומן רוי מאונן, מילולית, על הנוף מהמשרד החדש שלו. אבל בחלוף שלוש עונות היא כבר הרבה יותר מעודנת, שייקספירית וגם אכזרית לאין שיעור, כמו בהצצה שלה דווקא לאגף ה"הון" בצמד האהוב הון-שלטון, וכמובן גם במסע ההשחתה הפנימי שעובר האאוטסיידר המגושם והקומי של המשפחה, הדודן גרג.

בית הספר היסודי אבוט // Abbott Elementary

מה לסיטקום לבבי ומתקתק על חבורת מורים בבית ספר ציבורי וקפיטליזם? הכל. בין כל המתיקות של קווינטה ברונסון עובר קו מובהק של מערכות קורסות בראי החמדנות. בית הספר תמיד לא מתוקצב (למרות שכמו שמזכירים בפרק הראשון, את האצטדיון העירוני דווקא משפצים), המורים מתחננים לציוד, מאלתרים פתרונות ואם צריך, מארגנים שטיח חדש לכיתה מחברים של חברים במאפיה. כי אם ילד השתין על השטיח, בית הספר לא יכול לקנות חדש. המאבק התמידי של בית הספר הוא המנוע העלילתי של הסדרה, שאולי ניחנת במסר אופטימי שגורס שכמה אנשים טובים יכולים להשפיע על המערכת – אבל תמיד זוכר במרירות קלה את העובדה שכמה שאנשים טובים זה חשוב, כסף זה מה שאותם אנשים טובים צריכים.

העלאה // Upload

גרג דניאלס לא צריך להוכיח לנו כלום. אחרי "המשרד" ו"מחלקת גנים ונוף" מקומו בפנתאון מובטח, ואנחנו מוכנים לזרוק פנימה גם את העונות הראשונות של "המלך היל". הסדרות שלו תמיד היו קומדיות על המקום שבו פוגש הקפיטליזם המאוחר את אנשי המעמד הבינוני, הפקידים והמנהלים וסוכני המכירות – ומביס אותם. "Upload" נראית במבט ראשון כמו משהו אחר לגמרי: סיטקום מד"בי שמתרחש בעתיד הקרוב ובו אפשר להעלות את תודעתם של אנשים מתים אל גן עדן וירטואלי, שם יוכלו להמשיך להתקיים ולתקשר עם אהוביהם וקרוביהם. הגיבור, מתכנת בן 27, מתעורר במין גן עדן כזה שבו שיכנה אותו אלמנתו העשירה. עכשיו תחשבו שעל הסנריו הזה מופקד האיש שהמציא את מייקל סקוט.

אחרי 17 פרקים בשתי עונות – והעונה השלישית בדרך – "Upload" התגבשה כסאטירה מעמדית פרועה עם מידה של הומור שחור, על עולם שבו העשירים מנסים לשלוט בחייהם של האנשים הסובבים אותם גם אחרי מותם, וקצת בדומה ל"המקום הטוב" מסתמן שגן העדן המובטח הוא די גהינום. כל דייר חדש מקבל ליווי צמוד מנציגת שירות שהיא אדם חי, ממעמד נמוך יותר, שמחובר כל היום לעולם הוירטואלי כדי לשרת ולסייע. בגן העדן הזה, שמיועד כמובן לעשירים בלבד ומעוצב כמו ריזורט יוקרה, מתקיימת בדיוק אותה צרכנות-יתר רעילה וראוותנית ואותו אי שוויון. וכן, איכשהו זה גם מצחיק. אם כי גם לא.

אטלנטה // Atlanta

לסדרה המופרעת של דונלד גלובר היתה את הפרווילגיה לבחון את השיטה הקפיטליסטית משני צידי המתרס – בצמד העונות הראשונות השגת הכסף היתה המנוע של הסדרה. פייפר בוי, הראפר שבמרכזה, ליטרלי קרוי על שם כסף. ארנסט, בן הדוד שהפך למנהל שלו, חי במחסן. רק הפרק בו ארן מחשב אחורה את הכסף שיעלה לו הדייט מספיק כדי להיכנס לרשימה. אבל אז בעונה השלישית דבר מעניין קורה – הכסף הוא פתאום לא אישיו, אלא מותרות. וכמו שאמר פעם ראפר גדול, יותר כסף יותר בעיות. דרך הצגת מבנה ה"התחלנו מלמטה ועכשיו אנחנו כאן", אטלנטה לא רק הציגה את המוביליות החברתית המאוד מוגבלת לאפרו-אמריקאים, אלא גם הצביעה על הגזענות המובנית של הקפיטליזם. או כמו שניסחו יפה מאוד באחד הפרקים: "איפה שיש קוקה קולה, יש גזענות".

דופסיק // Dopesick

לפני הכל, מייקל קיטון. כלומר, מייקל קיטון. או מיי גאד מייקל קיטון. באלף הקודם תמיד אמרו עליו שהוא לא מספיק מוערך. ב-2021 הוא כבר היה מאוד מוערך. ועדיין לא מספיק מוערך. ואז הגיעה "Dopesick" ב-Hulu עם תפקיד שהביא לו זכייה משולשת באמי, בגלובוס הזהב וב-SAG כשחקן הטוב ביותר בסדרה מוגבלת. אפשר לגמרי לומר – בלי קשר לעלילה או לכל אספקט אחר של הסדרה – שצריך לראות אותה בגלל מייקל קיטון. זאת תצוגת משחק מהצ'מפיונז ליג של הוליווד, כזאת שמזכירה עידנים אחרים בקולנוע. אבל הסדרה הזאת היא גם הרבה יותר מזה.

"Dopesick" מבוססת על ספר לא עלילתי באותו שם, שמביא עדויות וחשיפות לגבי האופן שבו חברת התרופות של משפחת סאקלר גרמה לארצות הברית להתמכר לסם ההרגעה האופיואידי אוקסיקונטין, עם לא מעט עזרה מההון-שלטון, והסדרה מעבדת אותו לדרמה מוחצת לב על חיים שנקרעו במאות אלפיהם בגלל בצע כסף מחליא. העיסוק שלה בגורם המוות מספר אחת בארצות הברית הפך אותה לסדרה "חשובה", אבל פיתוח הדמויות והקאסט המעולה (גם פיטר סארסגארד ורוסריו דאוסון כאן, וגם ג'יימי ניומן שנשואה לבמאי הישראלי גיא נתיב) הופכות אותה לסדרה שאי אפשר להפסיק להסתכל עליה ואי אפשר להפסיק לחשוב עליה אחרי שהיא מסתיימת. אין כאן אנלוגיות, אלגוריות ומטאפורות. זה העולם שאנחנו חיים בו.

שיט'ס קריק // Schitt's Creek

לא מעט מהייצוגים של אנשים מאוד מאוד עשירים על המסך – בין היתר בסדרות המוזכרות ברשימה זו – נושאים לא מעט דנ"א, בין אם מרצונן או לא, מ"משפחה בהפרעה" (Arrested Development) – קומדיה שהייתה מהפכנית בהרבה מובנים, בין היתר בהצגה הגרוטסקית שלה את חיי משפחת בלות', טייקוני נדל"ן שירדו מגדולתם. "שיט'ס קריק" היא סוג של יורשת רוחנית מעודכנת לזמננו, בין היתר בגלל שהיוצרים שלה, יוג'ין ודן לוי, ביססו אותם על משפחות עשירות שראו בסדרות ריאליטי.

לכן, הטוויסט ב"שיט'ס קריק" הוא דווקא האמפתיה היחסית לדמויות: נכון, הם עשירים, מרגיזים ומנותקים, והמפגש שלהם עם פשוטי העם עמם הם נאלצים לחלוק עיירה (עיירה אותה הם קנו כמה שנים טובות קודם לכן) בדרך כלל לא מוציא אותם טוב – אבל זו סדרה עם הרבה יותר חמלה לעשירים מכל שאר הסדרות כאן. אולי גם זה חלק מתהליך עמוק יותר של להבין את השיטה לפיה העולם פועל (או מנסה לפעול) – להבין שאף אחד לא בדיוק יוצא מאושר מהסיפור הזה.

חסרי בושה // Shameless

הסדרה המוקדמת ביותר ברשימה שלנו היא גם הסדרה הכי נמוכה מבחינת המעמד הכלכלי. היא גם אחת הסדריות הכי כיפיות ברשימה, וזה לא במקרה – כבר בגרסתה האנגלית היא חגגה את הפאן שבתחתית חבית הכסף, מציגה טיפוסים מהעשירון התחתין שחיים פחות או יותר בזוהמה, אבל מרגע שהגיעה לאמריקה, בירת הקפיטליזם המודרני, היא הפכה את העוני הזה לאנושי, ואת הביקורת לחדה. שיימלס לא היתה סדרה מבריקה לרוב, והתמקדה יותר בספקטרום הדמויות המצוינות שלה (עם כל אהבתנו ל"הדוב", אנחנו מתגעגעים לליפ), אבל מבין השורות תמיד בלט המרדף התמידי של כולם אחרי כל דולר עלוב. בשנים האחרונות כולם מתמקדים בשחיתות שהכסף מביא איתו, אבל שיימלס דיברה על השחיתות שהיעדרו מביא.