לא המדיום, המסר: "הסטורי של אווה" דווקא עומד במבחן הביצוע
האסתטיקה של "הסטורי של אווה", מיזם שמטרתו להנגיש את לימוד השואה לבני הנוער, משווה לו ערך של סרט שואה שלא היה מגיע לתלמידים אלמלא היה באינסטגרם. במקרה הזה, המסר מנצח את המדיום
הרבה דובר בשבוע החולף אודות כוכבת האינסטוש החדשה, אווה הילדה מהשואה. נטיית הלב הראשונית שלנו היא לזעוק על איסור השעטנז הביזארי בין השואה, שאת זיכרונה במרחב הציבורי אנו נוטים לקדש, לבין הפלטפורמה החברתית שבה מקדשים את הסלפים והלייקים. שלטי החוצות זעזעו אותנו, הרעיון מביך אותנו, אך אולי אנו מפספסים את הצורך בנזילות של ההגדרות שלנו לגבי מה ואיך ראוי להעביר מידע.
לא מדובר כאן במקרה של להביא את ההר אל הילדים, אלא בהבנה שזיכרון השואה צריך להתאים את עצמו למציאות המשתנה, אחרת הוא עלול שלא להיות רלוונטי עבורם כלל. ובעולם שבו מבוגרים צורכים את החדשות שלהם דרך פוסטים בפייסבוק, אל להם להתפלא שילדיהם יצרכו את ההיסטוריה שלהם דרך סטוריז באינסטגרם.
>>סיפורה המרתק של אופרת השואה "הנוסעת"
>>אירועי יום השואה: מדריך הטקסים, הסרטים וההצגות
במערכת החינוך והמעבר שחל בה אל רעיונות החינוך הפרוגרסיבי ניתן לראות יותר ויותר ניסיונות להתחבר אל שפתם של התלמידים. השנה בבית הספר שבו אני מלמדת, התלמידים הכינו סדרת סטוריז אודות הלל הזקן וישו. אף אחד מהתלמידים, המורים או ההורים לא הזדעזע, וככלי לרכישה והעברה של ידע הסטורי שירת אותם מצוין. אז מה מפריע לנו פה בעצם? הרי השואה כבר מזמן עברה תהליך של קומודיפקציה, אלא שאנחנו רגילים 'לצרוך' את השואה שלנו במדיומים מכובדים יותר.
View this post on Instagram
ייתכן שהגיע הזמן שנרחיב את הקונספציות שלנו לגבי מה רדוד ומה נעלה. קחו למשל את אמנות הצילום, צמד מלים שלא תמיד התחבר יחדיו. בתחילה, פעולת הצילום לא נחשבה לאמנות, אלא למדע. הצלם היה נחשב לאובייקטיבי והצילום נתפס כמדיום שחסרה בו "יד האמן". בודלר אמר בזמנו על הצילום: "קמה תעשייה חדשה, המסייעת לא במעט לחיזוק האיוולת ולהריסה של מה שנשאר מן היסוד האלוהי ברוח הצרפתי [..] ועתה אומר הקהל לעצמו: כיוון שהצילום מעניק לנו את הערובה לדיוק שאליו פיללנו (הם באמת מאמינים בזה, המטומטמים), אז צילום ואמנות הם אותו דבר [..] סופר דמוקרטי צריך לראות בזה שיטה זולה לזריעת תיעוב כלפי ההיסטוריה וכלפי האמנות בקרב העם".
התפיסה הקיימת לגבי תרבות "גבוהה" ו"נמוכה" עתידה להשתנות. אולי דווקא "הסטורי של אווה" השכיל לדבר בשפה הנכונה. ובינתיים לפי הפרומו נראה שהסטוריז האלו לא רעים בכלל, הם אפילו מזכירים סרט קולנוע שדווקא עשוי די טוב. ובניגוד לסרט קולנוע שעוסק בשואה, שאליו בני הנוער לא ינהרו בהמוניהם, הרי שדרך המדיום של הסטוריז, מונגשת אליהם ההיסטוריה. אלו שחוששים מזה מתמקדים בבעיית המדיום, אבל את השאלות של המדיום הוא המסר אפשר להשאיר בסבנטיז, הן כבר לא יגרפו לייקים היום.
הכותבת היא מורה בתיכון