הסיני והגול מחצי מגרש

מפועל זר, לגיבור השכונה: אין כמו כדורגל כדי למחוק כל דעה קדומה ברגע אחד מופלא

5 במאי 2015

קראו לו יוסי. כלומר, אין לי מושג איך ההורים שלו קראו לו, אבל בארץ הוא אמר לכולם שקוראים לו יוסי, ולך תתווכח עם סיני שמדבר חמש מלים בעברית. את השם נתן לו קבלן, לא זה שעליו אספר לכם עוד מעט, לא זה שבגללו הוא נפל מעץ שקמה ענק, מישהו אחר שיוסי ברח ממנו אחרי שנה של עבודה, לא לפני שזכה לשמו אחרי שעובד ערבי ושמו יוסי נתפס על ידי מג"ב ללא אשרת שהייה, ואחריו עובד סודני בשם – ניחשתם – גורש, כך ש"יוסי" היה כנראה שם גנרי שאותו קבלן העניק לכל העובדים הזרים, ויוסי הסיני לא ממש הבין את זה – חשב ששמו הסיני מבוטא כך בעברית, וזהו, הוא נהיה יוסי.

אל קבוצת הכדורגל של אלי ומרקו, שנקראה "ברצלונה־יאזור לנצח" (תכף הסבר), הוא הגיע אחרי שמרקו ראה אותו משחק כדורגל עם נערים ליד הבנין שבו עבד. מכיוון שהוא התגורר באתר הבניה, הוא נחשב טכנית כתושב השכונה וכך צורף לקבוצה, שעל פי שמה אתם מבינים שהיתה מעט רחוקה מליגת העל (למה "ברצלונה" לא צריך להסביר; ובאשר ל"יאזור" – מרקו התעקש לקרוא לקבוצה על שם הכפר הערבי שהיה שם לפני העיר אזור, כדי שכל הליכודניקים בקבוצה יתרעמו, ואז הוא יוכל לספר להם איך מנחם בגין, גיבורם האולטימטיבי, פקד על חייליו באצ"ל לזרוק פצצה מתוך מכונית נוסעת על בית קפה הומה אדם ביאזור – פעמיים – אז כשאומרים שהטרוריסט של היום הוא לוחם החירות של מחר, יש לזה סיבה). ואז,

הסיני שם גול מחצי מגרש. כמו בחלום זה היה: משחק מתוח מול היריבה המרה ביותר, שהיה רחוק כמה שניות מלהיגמר באפס־אפס, ופתאום – בום! מפועל זר, לגיבור השכונה: אין כמו כדורגל כדי למחוק כל דעה קדומה ברגע אחד מופלא. השכונה פשוט התאהבה בו, וזה שהיה סיני רק גרם להתאהבות להיות מטורפת ועוצמתית יותר: הוא היה הסיני שלהם.

ואז, לקבלן שהעסיק אותו נגמר הכסף. כדי לחסוך, הוא הוריד את המעלית הקטנה של הפועלים, והחליף אותו בשרירי הרגליים. הייתם צריכים לראות את זה: עשרים פועלים סינים עולים ויורדים במדרגות הברזל המאולתרות, כל אחד סוחב על גבו מוט, שאליו מחוברים שני דליים. מה היה בתוכם, אינני יודע. מים? מלט? ברזלים? חלקם היו כבדים יותר וחלקם פחות, אבל זה היה חתיכת מראה, סינים עולים ויורדים עם דליים על כתפיהם, כמו איזה ציור מהמאה ה־ 18 שקם לתחיה, עד שיום אחד היה צריך לטפס על השקמה הגבוהה שנשארה עומדת בצד הבנין, ואלוהים יודע למה היה צריך לטפס עליה, הרי בסוף הורידו אותה, גילחו אותה לחלוטין כאילו לא היתה שם מאות שנים, שורדת מלחמות ונקמות ופצצות וטרור ופחד ונצחונות והפסדים, אבל לא שורדת את הצורך לבנות עוד שתי קומות בתמ"א 38 , השקמה שלא רחוק ממנה נהרג אליק, אחיו של הסופר משה שמיר, הוא אליק של "פרקי אליק", זה שנולד מהים, אחד משבעה נוטרים שהותקפו ליד יאזור בעודם מלווים שיירת מכוניות – אז השקמה הזאת היתה צריכה ללכת, אבל לפני שיורידו אותה היה צריך לטפס עליה, אלוהים יודע למה, ויוסי הסיני נשלח למשימה,

ואכן הוא טיפס,
ונפל,
כל הגובה הזה שבני ארצו עלו אותו במדרגות עם דליים על הכתפיים במשך דקות ארוכות של טיפוס – כמה זה בדרך למטה? שלוש שניות? ארבע? בכל אופן, הוא אושפז במצב קריטי, וכשמרקו הגיע לבנין כדי לברר מה קרה עם הסיני שנפל, ענה לו הקבלן: "הכל בסדר." ומרקו אמר: "מה זאת אומרת בסדר?" אז הקבלן אמר: "השגנו סיני אחר."

ויותר לא נודע מה עלה בגורלו של יוסי, כי בהתחלה הקבלן לא זכר לאיזה בית חולים הוא פונה, ועד שמצאו הוא כבר לא היה שם, מן הסתם גורש ברגע שהיה כשיר מספיק לטיסה, ושלא תחשבו שאוהביו מקבוצת "ברצלונה־יאזור לנצח" לא מצאו לו מחליף, ודי מהר, כי אין ואקום בעולם, ואיך שאחד נעלם מגיע מישהו במקומו, אבל עד היום הם לא ישכחו את הגול מחצי מגרש דקה לפני הסיום, דבר כזה לא שוכחים לעולם. להיפך: משנה לשנה הסיפור הולך ומתנפח, המרחק מהשער הולך וגדל, אכזריותו של הקבלן הולכת ומחריפה, כאבם של חבריו לקבוצה שחיפשו אחריו שבוע שלם – חודש – שנה! – הולך ומתעצם, כי זה טיבו של מיתוס: כמו גול מחצי מגרש, כמו ניצחון על כפר ערבי עלוב – הם זקוקים לטרגדיה כדי להיהפך למיתוס. פרקי אליק, פרקי יוסי הסיני, סיים־סיים, היו שלום, גאו־בייה (או ככה גוגל מתרגם "היו שלום" למנדרינית).