איך הפכה "משחקי הכס" לאובססיה משוגעת גם בתל אביב?

הסקר התל אביבי הגדול: "משחקי הכס" היא הסדרה האהובה ביותר על תושבי העיר, בפער גדול מהאחרות. הסוד הוא באולטימטום שהיא מציבה לצופים, ולא בדרקונים, הסקס או הראשים המתעופפים

מתוך "משחקי הכס" (צילום באדיבות yes)
מתוך "משחקי הכס" (צילום באדיבות yes)

חומות תל אביב נפלו כמעט מיד בפני צבאות ההייפ של HBO. לתושבים לא היה סיכוי. במשך יותר משש שנים “משחקי הכס" היא התופעה הטלוויזיונית הכי גדולה בעיר. בארץ. בעולם. ומי יכול להאשים אותם? כשהעונות משודרות דרך קבע בסוף האביב/תחילת הקיץ, ההבטחה הנצחית “ווינטר איז קאמינג" היא בלאו הכי התפילה החרישית של הצופים המסתתרים על הספה ומוסרים עצמם לחסדי המזגן.

1 מכל 6 נשאלים היה מבלה את החופשה שלו עם סרסי וג'יימי לניסטר. קריפי
1 מכל 6 נשאלים היה מבלה את החופשה שלו עם סרסי וג'יימי לניסטר. קריפי

אבל ברצינות רגע: ל"משחקי הכס" היו תנאי קליטה אידיאליים כאן. היא הדרמה הטלוויזיונית המאז׳ורית הראשונה שמתרחשת לחלוטין מחוץ לעולם שלנו, ואף שדרמות אמריקאיות מאוד כבר הפכו כאן לתופעות תרבות בעבר (“הסופרנוס", “הסמויה", “מד מן"), האחרות – שמעבר לים היו להיטי ענק עם שבע עונות משגשגות (“המגן", “אימפריית הפשע") – לא התאקלמו כאן יותר מדי. הן היו אמריקאיות ואמריקנופיליות מדי (סדרות עם טון “דרומי" קצת יותר, כגון
“צדק פרטי" ו"בני האנרכיה", נדחקו כאן בכלל לשוליים). לווסטרוס, לעומת זאת, הצופה מתל אביב מגיע כזר בדיוק כמו הצופה מלוס אנג׳לס.

אבל הבשורה הגדולה האמיתית ש"משחקי הכס" הביאה לקהל הצופים שלה היא לא ריבוי הדמויות ההיסטרי, לא תפניות העלילה הברוטליות, לא השימוש הליברלי בדם מזויף ואפילו לא הדרקונים. יותר מכל הנציגות הקודמות של מדע בדיוני ובעיקר פנטזיה במיינסטרים הקולנועי והטלוויזיוני, “משחקי הכס" היא זו שלימדה את הקהל הרחב להעריץ כמו שגיקים יודעים לעשות בערך מאז שנות ה־50 – בצורה אובססיבית, קפדנית, חופרת ועמוסה בטריוויה. בגיקית מדוברת זה נקרא "lore" – מילולית “ידע", כמו בסיומת של “פולקלור": קורפוס עצום
של מידע מומצא שיכול להזין אנציקלופדיה שלמה. שמות של ערים, ארצות, עמים, מלכים שמתו שנים לפני שהסיפור התחיל, מנהגים, משקאות וקללות. פתאום, בימים שאחרי “משחקי הכס", כל החנונים שלימדו את עצמם קלינגונית מדוברת עדיין עושים רושם של חייזרים, אבל מכוכב לכת קרוב קצת יותר.

תל אביב במספרים - תוצאות הסקר

היו לכך תקדימים גם במיינסטרים – “הארי פוטר" ו"שר הטבעות" כמובן הן שתי דוגמאות טובות – אבל גם שם העיסוק המוגזם בפרטים הקטנים שמסביב נשאר נחלתם של המעריצים הרציניים, בין היתר בגלל העובדה שאפשר היה לצלוח בכיף את הסיפור גם בלי לצלול לפרטים הקטנים; אך לא ב"משחקי הכס" – שם הבנת המידע אינהרנטית לפרימת הקשרים וההקשרים האינסופיים של הסיפור הדחוס. החפירה במידע זה לא רק נלווית לאובססיה, היא גם מגבירה אותה. החפירות הופכות לאלמנט נלווה לא רק לצפייה אלא גם להמתנה בין עונה לעונה. בקיצור, יש כאן אולטימטום לצופים: תלמדו את השפה שלנו או שלא תוכלו להשתלב כאן כמו שצריך ותיאלצו להסתפק בבהייה פסיבית בפגיונות ובגרונות שבהם הם ננעצים. “משחקי הכס" התפרסמה בזכות העובדה שהיא מעולם לא ריחמה על הדמויות שלה, אבל מה שהפך אותה לתופעת ענק הוא העובדה שהיא מסרבת לרחם גם על הצופים.

תל אביב במספרים - תוצאות הסקר

[interaction id="5961ef37f2d4938713c39d74"]