אמריקאי בוותיקן: סקורסזה חוזר לילדות, ועוצר בדרך אצל האפיפיור

כשמרטין סקורסזה היה ילד, הוא חלם להיות כומר. אחר כך הוא עשה סרטים על אנשים קשוחים: גנגסטרים, מתאגרפים, ברוקרים. אבל בסרט החדש שלו, "שתיקה", הוא חוזר למרטין הילד, החולמני והרוחני. זה גם הסרט שסידר לו פגישה בארבע עיניים עם האפיפיור פרנציסקוס

מרטין סקורסזה. shutterstock
מרטין סקורסזה. shutterstock

מרטין סקורסזה מאחר לריאיון. איש יחסי הציבור שלו לוחש שהוא מתעכב כי הוא בדיוק פגש את האפיפיור. ואז הוא חוזר, אבל בדיוק צריך ללכת להקרנה מיוחדת של הסרט החדש שלו, "שתיקה", עבור 300 כמרים ישועים. אולי מחר? למחרת, כשאנחנו נפגשים סוף סוף, סקורסזה זעוף. מישהו לקח את המסמכים שלו. הוא מרים את הגבות השעירות שלו ומושך בכתפיים. "אני כל כך עייף. אני לא מתלונן, זה פשוט מבלבל".

"שתיקה" הוא עיבוד לרומן שסקורסזה מת לביים מאז שקרא אותו לראשונה ב־1989. זהו סיפורם של שני כמרים פורטוגזים (אנדרו גארפילד ואדם דרייבר) שיוצאים למשימת התאבדות ביפן ב־1649. כילד שגדל באיטליה הקטנה בניו יורק, סקורסזה רצה להיות כומר. מחלת האסתמה ריתקה אותו לבית, ונותר לו רק להסתכל על הילדים הקשוחים משחקים בחוץ או לראות סרטים עם ההורים שלו.

אישה צועקת לסקורסזה במבטא ניו יורקי – בדיוק כמו המבטא שלו – "אתה רוצה קפה?". "הא?". "אספרסו? מרטי, אתה רוצה אספרסו?". "שתיתי כבר שבע כוסות קפה ואני עדיין לא ער". שוב הגבות השעירות קורצות והוא מחייך מאוזן לאוזן. "יאללה, קדימה".

על מה דיברת עם האפיפיור פרנציסקוס? שמעתי שהוא חולה קולנוע.
"דיברנו על הסרט הזה. אמרתי לו שאנדרו גארפילד לקח את התפקיד כל כך ברצינות שהוא עשה את התרגילים הרוחניים שעושים כמרים ישועים במשך 30 ימים. אמרתי להוד קדושתו: 'בסוף אמרו לו שמכאן הוא צריך ללכת ישר להסמכה'. במקום זאת הוא נתקע איתי!".

אתה אוהב את האפיפיור החדש?
"אני חושב שהוא אדם מוסרי, וכשאין לו תשובה הוא מסוגל להודות בכך".

היית נער מקהלה בכנסייה. מה היית אומרת לו מישהו היה אומר לך שיום אחד תפגוש את האפיפיור?
"הו לא, זה היה על פלנטה אחרת, בחיים אחרים. לא היה שום סיכוי".

כילד, כמה רציני היית לגבי לימודי כמורה?
"לא חשבתי שיש אפשרות אחרת. הייתה לי אסתמה, לא יכולתי להסתובב ברחובות, לעשות שטויות. אבל היית צריך לשרוד בקרב הילדים הקשוחים, והיית צריך שיכבדו אותך וחלק מהילדים האלה נהיו עורכי דין. אחרים הסתבכו בדברים ממש קשים, ממש חמורים. אחד או שניים נהרגו".

ספר לי על האב פרינצ'יפה.
"הוא היה המנטור שלנו, איטלקי אמריקאי צעיר, בן 23 או 24, והייתה לו גישה אחרת לגמרי לכל מה שהיינו ומה שיכולנו להיות: אתם לא צריכים לחיות במנטליות של כפר בימי הביניים. הוא אמר: 'זו אמריקה. נצלו את זה'. רציתי להיות כמוהו. הוא שינה אותנו. הוא הכריח הרבה ילדים לעסוק בספורט. אני לא יכולתי להיות ספורטיבי. הוא היה מתעצבן עליי כי הייתי רואה יותר מדי סרטים".

אבל נשרת מלימודי כמורה.
"שרדתי רק שנה. הבנתי שהתחום לא באמת קורא לי. לא מספיק מחויב".

והקולנוע קרא לך?
"בדיעבד אני חושב שכן. אני בן 74. את כנראה צודקת".

אתמול הקרנת את "שתיקה" לכמרים בוותיקן. הם היו קהל קשה?
"קשה? כן, אבל בקטע טוב. הם שאלו המון שאלות".

מתבדח עם האפיפיור. סקורסזה
מתבדח עם האפיפיור. סקורסזה


את הספר של שוסאקו אנדו "שתיקה" קראת לפני כ־30 שנה. למה לקח לך כל כך הרבה זמן לעשות את הסרט?
"באותו הזמן לא באמת הבנתי את מה שקראתי. ניסיתי לכתוב מזה תסריט ולא הצלחתי. אני חושב שהייתי צריך לחיות עוד כמה שנים. להתחתן שוב. לא יודע… פעם אתה מרושש, פעם לא. פעם אתה פופולרי, פעם לא. אתה פשוט עושה את העבודה שלך ועושה מה שאתה יכול. כל יום הוא מאבק".

מה הקו המקשר שעובר בין המתאגרף ג'ייק למוטה ב"שור הזועם" לכומר האב רודריגז ב"שתיקה"?
"זה ממש אותו דבר. למוטה היה אדם שלא מסוגל לחיות עם עצמו והיה מסוגל להביע את עצמו רק דרך אלימות. לא רק נגד היריב שלו בזירה, אלא בסופו של דבר מול כולם – במטבח, בחדר השינה, ברחוב, בכל מקום. בסופו של דבר הוא מבין, נראה לי – נראה לי – שהוא מחפש כפרה או גאולה. הוא קודם כל צריך לחיות עם עצמו, לקבל את עצמו ואז אולי גם לסלוח לעצמו".

גם האב רודריגז? גם אתה?
"כן. אני נמשך לסיפור הזה כי אני חושב שזה מה שאני עובר עם עצמי. אני כל הזמן עושה שלום עם עצמי, מנסה לא להיות במלחמה עם עצמי כל הזמן. ביקורת עצמית ותלונות תמיד יהיו. גם אגו מוגזם".

והצלחת?
"אני לא חושב שיש לי הרבה ברירה! אם זה מה שאתה, מה תעשה?".

אמרת פעם: "ניסיתי ביצירה שלי לגלות איך לחיות את החיים". מה גילית?
"שאלה טובה. שמשמעת וסבלנות הופכות הכל לקצת יותר נסבל".

"שתיקה", מחמישי (19.1) בקולנוע


 

סרטים שמרטין סקורסזה אוהב במיוחד

שי רינגל

סקורסזה הוא במאי שתמיד גובל באירוניה, אבל רק גובל – הסרטים שלו מאוד מושפעים מסרטים אחרים, מאוד מדגישים את הקולנועיות שלהם, והדמויות שלהם על סף ההבנה שהן דמויות בסרט. סקורסזה, שהיה גם מורה ומרצה לקולנוע, אוהב לענוד את ההשפעות שלו על השרוול, וכל סרט שלו שולח את הצופים לעשות שיעורי בית. סקורסזה אוהב לדבר על סרטים לא רק כשהוא עושה סרטים. לכן, כשנשאל על ידי מגזין "Sight & Sound" אילו סרטים הוא אוהב במיוחד, הוא ענה ברשימה של 12 סרטים – ושלושה מהם משתקפים בעשייה שלו באופן מיוחד.

"הבדרלס" (1963)
במאי: לוקינו ויסקונטי
סרט איטלקי אפי על התפוררות האצולה הסיציליאנית הוא לא משהו שבהכרח צפוי למצוא ברשימת הסרטים האהובים על במאי מהיר ואגרסיבי כמו סקורסזה. מצד שני, סיפור על מי שהיה להם הכל וניסו לעשות הכל בשביל לשמור עליו אף שהסוף היה ידוע מראש? זו תמה אהובה על הבמאי, בין שמדובר ב"הטייס" (על המיליונר האקסצנטרי הווארד יוז) או ב"הזאב מוול סטריט".

"ורטיגו" (1958)
במאי: אלפרד היצ'קוק
אי אפשר לדבר על סקורסזה בלי לדבר על היצ'קוק. "פסגת הפחד", אף שהוא רימייק לסרט של ג'יי לי תומפסון, נעשה כמחווה סגנונית למותחנים של היצ'קוק משנות ה־60. אבל המחווה הגדולה ביותר היא כמובן "שאטר איילנד", סרט שנחשב זניח בפילמוגרפיה של סקורסזה, אבל הוא וירטואוזי, מרהיב וכל כולו קריצות חכמות ל"ורטיגו".

"המחפשים" (1956)
במאי: ג'ון פורד
קשה לחשוב על סרטים אפיים בקולנוע האמריקאי שלא הושפעו מג'ון פורד ובמיוחד מ"המחפשים", אבל לסקורסזה זה מעולם לא הפריע. במערבון הקלאסי הזה, אית'ן (ג'ון וויין, כמובן) יוצא להשיב את האחיינית שלו שנחטפה על ידי שבט אינדיאני, אך דמותו הייתה מהפכנית בשל הטשטוש הבולט בין טובים לרעים: בסרט קאובויים ואינדיאנים משנות ה־50 זה היה מהפכני. סקורסזה הוא במאי שניכר שהוא נהנה מכמה שהוא גורם לצופים להתחבר גם לדמויות שדי ברור להם שהם לא אמורים להתחבר אליהן.