"העדות" שופכת אור חדש על הקונפליקט בין זכרון השואה והזהות היהודית

מאז הקמת המיזם לקולנוע וטלוויזיה בירושלים לפני כעשור, נוכחותה של עיר הבירה בקולנוע הישראלי עלתה פלאים. רק בשנה האחרונה ראינו אותה ב"מכתוב", "מעבר להרים ולגבעות", "בין העולמות", "לב שקט מאוד", "להציל את נטע", "חדרי הבית" ו"האופה מברלין". ירושלים הביאה איתה למסך את תושביה החרדים ודרמות המונעות על ידי קונפליקטים בינם לבין אנשים שחיים אחרת. אבל במקרה של עמיחי גרינברג, הבחירה לספר על גיבור חרדי בירושלים שמסתבך עם עצמו (ולא עם חילונים או חרדים אחרים) נבעה מתוך החוויה שלו עצמו כיהודי דתי (לשעבר), שתיעד עדויות של ניצולי שואה במסגרת פרויקט שפילברג. בסרטו הראשון, "העדות", זיכרון השואה ושאלות של זהות יהודית מתנגחים אלה באלה במין מותחן משפטי, ולמרות כמה חריקות מקומיות, הסיפור בנוי היטב ומצליח לייצר כמה רגעים מרגשים.

מתוך "העדות"

אורי פפר עם זקן ארוך משכנע בתפקיד ד"ר יואל הלברשטאם, חוקר שואה אובססיבי, שהוא גם גרוש עם אמא זקנה (רבקה גור המצוינת) שזקוקה לטיפול ובן שמתעצל ללמוד את טעמי המקרא. יואל הוא בן לניצולי שואה, אבל לדבריו הרקע הזה אינו משפיע על האובייקטיביות שלו כחוקר – והוא מחפש את האמת האחת והיחידה. עכשיו הוא עסוק בחקירת טבח של מאתיים יהודים על ידי תושבי כפר באוסטריה ב-1944, שעקבותיו טושטשו וחלק מהעדים לו נרצחו. אם לא יצליח לאתר את קברם של ההרוגים, הוא יכוסה בבטון במסגרת הרחבות הבנייה של הכפר, והטבח יוכחש לעד. רגע לפני שיהיה מאוחר מדי, יואל מאתר עדים קשישים (חלקם עדיין מפחדים להתייצב) וצופה בעדויות מוקלטות. תוך כדי ליקוט הרמזים הוא נדהם לגלות דברים שלא ידע על מוצאו שלו, והגילויים האלה מעמתים אותו עם אמונותיו כיהודי חרדי וכאדם.

אתר הצילום המרכזי של הסרט הוא בניין פולונסקי במכון ון ליר בירושלים, המגלם את מכון המחקר שבמרתפו עובד יואל. זה מרחב מודרניסטי מרשים מאוד (שבנייתו הושלמה ב-2014), והצלם משה משעלי ("שבוע ויום") מצלם את יואל מרחוק על רקע מדפי הספרים שמעצימים את קטנותו אל מול ההיסטוריה. גם העיצוב האמנותי של תמר גדיש, שכולל מעין כלוב תת קרקעי המשמש כמרחב העבודה הקלאוסטרופובי של יואל, וסידור תפילות ישן תוצרת יד, תורם לרישומן של כמה מהסצנות המרכזיות. עלילת החקירה של האירוע ההיסטורי מעניינת ומתפתחת היטב לקראת השיא מרגש. החיבוטים האישיים של יואל לעומת זאת, אינם מרובדים דיים, ואינם ממצים את הפוטנציאל הדרמתי של הגילוי שלו לגבי עצמו. בהדרגה מתברר שרק ליואל האובססיבי לאמת יש בעיה עם הגילוי הזה, וזאת בחירה תסריטאית מעניינת, אך בהיותו גיבור כה מרוחק, הקונפליקט הפנימי שלו נותר תיאורטי מדי.

מתוך "העדות"

לתפקידי העדים הקשישים לוהקו כמה שחקני תאטרון ותיקים, בהם מרים גבריאלי, שמואל עצמון וליה קניג, ויש בהופעותיהם (במיוחד זו של קניג) מידה של תאטרליות, המתעצמת לצד עדויות אותנטיות של אנשי כפר שנגזרו מסרט תיעודי על הטבח שסיפק השראה לסרט. דווקא אירית ברק, שחקנית פחות מוכרת, נוגעת ללב בשתי הסצנות שלה כבתו של ניצול שואה שהלך לעולמו. גם חגית דסברג ואורנה רוטנברג מגישות הופעות מדויקות כבוסית וכאחות בהתאמה, ובתגובותיהן הפרגמטיות לעקשנות הכמעט אוטיסטית של יואל הן מעגנות את הסרט בקרקע יציבה.

סרט על: חוקר שואה חרדי חושף גילויים שמעמתים אותו עם אמונותיו
ללכת? כן. גישה מעניינת לתמות מוכרות מניעה סיפור די מרתק