האולם שבו הכל התחיל והשכנות בדו קיום. העיר של אביעד בנטוב

צוותא 2

על הבמה באולם הקטן של צוותא 2 הכל התחיל. לפני 27 שנה עליתי לראשונה, עדיין כחייל, יחד עם אסי כהן, בערב במה פתוחה לחמש דקות ניסיון עם מערכונים שכתבנו יחד. מאז לא ירדתי מהבמה. במשך השנים הופעתי בצוותא גם עם שירי "התרנגולים" בניצוחה של נעמי פולני ועל הבמה הזו נולדו "גור ואוח" כחלק ממופע הסטנדאפ של אודי גוטשלק ושלי. למרות שהופעתי כמעט על כל במה אפשרית בארץ, בתיאטרון הבימה, בית ליסין ובפסטיגלים – אין ולא יהיה על האולם הקטן והאפלולי של צוותא 2.

למרות הצפיפות ולמרות שהקהל יושב על כסאות פלסטיק, ולמרות שתמיד הפרגוד קרוע ובמקום חדר הלבשה השחקנים מחכים על המדרגות מחוץ לאולם. ואולי דווקא בגלל הדברים האלה נוצר באולם הזה קסם מיוחד, מעין אינטימיות שהופכת כל מופע לחוויה עוצמתית וחד-פעמית, גם לקהל וגם למופיעים. בימים אלה אני סוגר מעגל ומעלה על הבמה בצוותא 2 יחד עם אודי גוטשלק וטל לוי את מופע הבידור המוטרף "ציקי" שייצרנו יחד והקסם קורה שוב – ממש כמו לפני 27 שנה.
אבן גבירול 30

צוותא (צילום: www.pikiwiki.org.il, מתוך אתר פיקיויקי)

כיכר רבין

הייתי שם בכיכר באותו ערב מר, בזמן הרצח. הגעתי יחד עם אלפים רבים לעצרת תמיכה בתהליך השלום שהובילו יצחק רבין ושמעון פרס. הייתה שם אווירה של אופטימיות גדולה, על סף אופוריה. אני זוכר שעמדתי והקשבתי לכל ההמונים ששרו יחד וחשבתי לעצמי כמה טוב יכול להיות פה, בארץ הזאת, אם רק ניתן לשלום לנצח. ואז, תוך כדי שההמון מתפזר נשמעו יריות עמומות והתחילו להגיע כל מיני שמועות. באותו רגע לא יכולתי לדמיין בדמיונות הכי פרועים שלי שיש אפשרות שמישהו ירה בראש הממשלה. התובנה שחילחלה לאט לאט שזה מה שאכן קרה והבשורה הרשמית המצמררת ששמענו ממקלטי הטלוויזיה, הוא דבר שלא אשכח כל חיי.

רחבת האנדרטה לזכר רבין ז"ל בכיכר רבין (צילום: דוברות עיריית תל אביב-יפו)

רחוב שבטי ישראל 25 ביפו

גרתי שם במשך ארבע שנים. דירה שכורה בקומת קרקע, ממש באמצע בין החומוס של עלי קראוון למינימרקט הכיכר. הייתי מתעורר בכל בוקר עם קולות המואזין מהמסגד הקרוב. שם, עם שכנים ערבים ויהודים, חוויתי חוויה אמיתית של חיים בדו-קיום, והבנתי כמה הפוליטיקה של קיטוב, הסתה ושנאת האחר מנותקת מחיי היומיום ומשרתת רק פוליטיקאים שמתדלקים אותה. הכי כיף היה כשהילדות מהקומה העליונה, שזיהו אותי מהסדרה "גור ואוח" שהייתה אז בשיאה, היו צועקות לי מהחלון "אינתה אוח? אחלה אוח!".
שבטי ישראל 25, יפו

שבטי ישראל 25, יפו. צילום מסך מתוך גוגל סטריט וויו

מלון רנסנס

כשנוסעים מצפון לדרום על רחוב הירקון, ממש כשעוברים את מלון רנסנס, יש נקודה קסומה, שבה לפתע הים והטיילת מתגלים ונפרשים מולך במלוא הדרם עד לאופק. זה רגע שגורם לי בכל פעם מחדש להחסיר פעימה ולהרגיש שאני נמצא באחת הערים הכי מגניבות בעולם. לא יודע למה, אבל במשך שנים, כל פעם שהייתי עובר שם הייתה מתנגנת לי בראש השורה מהשיר "שלל שרב" שכתב מאיר אריאל "העיר נפתחת לפניו, עם הגב לים עם הראש לשם". רק לא מזמן גיליתי שאריאל התגורר ממש שם, ברחוב הירקון בבניין קרוב. בדוק שתמונת הנוף הזו הייתה ההשראה לשיר היפה שלו.
הירקון 121 

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Renaissance Tel Aviv (@renaissancetlv)

פורט סעיד

משהו באווירה של המקום הזה, של אייל שני וחבורתו, הוא תמצית התל אביביות בעיניי. מעין שילוב ממכר בין סבל – מהתור הארוך, מהיחס המתנשא של המלצרים ומהאווירה האובר-היפסטרית, לעונג – מהפלייליסט התמיד מעולה והמנות הפשוטות וטעימות עד גאונות שמוגשות על חתכת קרטון וגורמות בכל פעם מחדש לצפי אשתי ולי לקלל בחיבה את השף הידוען "כוסאומו הבנזונה הזה, יודע ת'עבודה".
הר סיני 5

פורט סעיד. (צילום: אריאל עפרון)

אביעד בנטוב, 48, הוא שחקן וקומיקאי. בימים אלה הוא מופיע בצוותא תל אביב עם מופע הבידור "ציקי" שייצר יחד עם אודי גוטשלק וטל לוי.