גן עם ריח של פעם ומסעדה עם ריח של תמיד. זאת העיר של גיל וייס
"העיר שלי": המדור שבו תל אביבים אהובים בוחרים את המקומות האהובים עליהם. והפעם: גיל וייס מככב בשתי הצגות שעולות עכשיו ב"הבימה" וגם ב"שקשוקה" של כאן חינוכית, ובתוך כל זה יש לו זמן לקחת אותנו לסיבוב בין כמה מהסמלים המובהקים של העיר שהפכו להיות שלו (כולל רון חולדאי!)
>> העיר של כרמל בין: קריוקי קטלני וחנות ספרים עם דג כבוש
>> העיר של אבנר ברנהיימר: רחוב ששייך לי וכיכר שנלחמתי עליה
1. בייקרי כיכר דיזנגוף
מאז שנולדה לי בת, אני משתדל בשבתות בבוקר לעשות הליכה מהבית עד לכיכר. אנחנו קונים כמה דברים ויושבים ליד שולחן, מתבוננים ברחוב. בשישי אחר הצהרים ובבוקר שבת יש איזשהו קסם של כמה שעות, בטח באחד הסמלים המובהקים ביותר של העיר הזאת. העיר שבאמת אין לה הפסקה מקבלת הילוך וצבע שונים מכל השבוע ואלו רגעים כל כך מיוחדים ששווה לעצור עבורם, לנשום אותם ולהנות מהם. כיכר צינה דיזנגוף 6
2. גן מאיר
שנים העברתי שם בריאה הירוקה הזאת באמצע העיר, מקום שיש בו ריח של פעם עם חידוש של היום. התנדבתי שם שנים, ועכשיו חוזר לשם עם תיאטרון המשולש וההצגה "דניאל בעלי". ואי אפשר שלא להזכיר את השיר המופתי של דנה ברגר שפורט לי על הרגש ומזכיר לי גלגולים אחרים בחיים.
3. הבימה
כף הרגל שלי כבר נחתה בהרבה תיאטראות מאז שסיימתי לימודים, אבל לאחרונה שתי הרגליים שלי נחתו בהבימה ושתי הפקות שאני משחק בהן מצאו בו בית. הפרגון, התמיכה, הגב שתיאטרון הבימה נותן ליצירה עצמאית, לעשייה אמנותית, היא מעוררת השראה. אירוח שנותן רוח גבית ועזרה לעוד קולות בתרבות הארצישראלית שלנו להשמע. תרס"ט 2
4. רחוב שינקין
גרתי בדירה שכורה ליד לחם ארז, קמתי כל בוקר לשתות שם קפה. יושב (על) הפוך עם זאז (הכלבה היקרה שלי, חברת הנפש שלי, שכבר לא איתנו) וג'וי ריגר, שותפה מושלמת שחלקתי איתה דירה והנוכחות שלה הפכה את הדירה שלנו לבית. תקופה סוערת, בוערת, מצחיקה, גם עם דמעות ומלא התבגרות.
5. אמורה מיו
כמה אירועים, כמה חיבורים, כמה קישורים יש לי למקום הזה. מסעדה שתמיד נותנת לך הרגשה שאתה חלק ממשפחה. עמוס בקירות ומלא אהבה בלב. באמורה החלפתי טבעות, חגגתי ימי הולדת, ברחתי לשם כשרציתי ארוחת ערב שישי קצת אחרת. והפסקתי לספור את כמות הרוזטות, לופטות וסבטינות שנפגשתי איתן שם. ולמי שהולך – שלא ישכח איזה טובע בקפה.
מקום לא אהוב בעיר
מרגיש לי לא נעים להצביע על מקום לא אהוב בעיר. זה כמו להגיד לחבר טוב מה אתה לא אוהב בו. אני מנסה למצוא משהו שהוא מספיק קשה כדי שאצביע עליו אבל גם לא אפגע. אני מניח ששבילי האופניים זאת ברכה וקללה. צריך לפתור אותם טוב יותר, צריך לתת להם המשכיות במקום קיטועים לא פוסקים, וכך לצמצם חיכוך עם הולכי רגל.
השאלון
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אני בוחר ב"מלאכת החיים" של חנוך לוין בהפקה של הבימה בבימוי של משה קפטן. אמנם עברה כבר שנה מאז שההפקה עלתה, אבל היא עוד רצה. זו הצגה כל כך נוגעת, מרגשת ומצחיקה ומשאירה טעם לויני חמוץ-מתוק. המשחק והבימוי שלובים אחד בשני בצורה מעוררת ערגה ליצירה ועשייה איכותית ולא מתפשרת. הקלאסיקות הישראליות שלנו שמקבלות כבוד ראוי על הבמה, הם מקומות להתפאר בתרבות שאנחנו מצמיחים פה.
איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
בלי צל של ספק ובלי לחשוב פעמיים – הסטנדראג של טלולה בונט וציונה פטריוט. אני כאילו לא אובייקטיבי כי טל קלאי הוא חבר טוב ואהוב ויקר. אבל דווקא בגלל זה אני עלול להיות מבקר מאוד קשה. באתי אחרי שפרצה המלחמה (מודה, באתי גם לפני) והם פשוט עושות נעים בלב ורגע לעצור מהטירוף שאנחנו, כחברה, שוחים בו. שעה שהנפש לא מוצאת מנוחה מרוב צחוק והחיוך לא יורד מהפנים. המופע רץ בהבימה 4, תפסו תאריך קרוב ורוצו.
לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
החטופים. החטופים. החטופים. מטה המאבק לשחרור החטופים צריך להיות בראש סדר עדיפויות. בבוקר, בצהרים, בערב. לא עוצרים עד שכולם חוזרים.
לאיזה תל אביבי אני מרים?
זה יכול להראות מתחנף, אבל יש לנו ראש עיר מדהים. הוא הראשון לנסות לקיים ולייצר שגרה בעיר כשיש מלחמה. הוא מכניס את הידיים שלו בפוליטיקה ארצית. זה לא תמיד פופולרי, אבל ניכר שזה בוער בו. והיום, כאבא, אני מבין עד כמה לקיים שגרה ולייצר שגרה במדינה שרק עוברת ממצב חירום אחד לשני, זה חשוב.
מה יהיה?
הלוואי והייתי יודע. אני מנסה להאמין שיהיה טוב, שיהיה שקט, שהטוב ינצח. אני מתפלל שהקול הצלול ישמע ויפלח את הדממה ואת הלבבות.