שכונה ששייכת לי וכיכר שהגנתי עליה בגופי. העיר של אבנר ברנהיימר

>> אבנר ברנהיימר נולד בגברעם בעוטף, גדל בפתח תקווה, חי בתל אביב 35 שנה, וגר בין שוק הכרמל לבננה ביץ' עם בן זוגו ערן נוימן ושני ילדיהם בהורות משותפת. ברנהיימר שהיה עיתונאי שנים רבות, הוא מהתסריטאים הבולטים בארץ. בין היתר כתב את "פלורנטין", "יוסי וג'אגר", "אמא ואבאז", "בלו נטלי", "יש לה את זה", "מקיף מילאנו", ואת הסדרה "שקשוקה" שבימים אלה עולה עונתה החמישית בכאן חינוכית.  

>> המלצה על בית כנסת עוד לא הייתה לנו. זאת העיר של שי נחייסי
>> העיר של איתי מאוטנר: מקום מ-1949 ומקום למצוא בתוכנו רוך

1. קפה יום טוב

אני חושב שאני די הראשון שהתיישב בבית הקפה הזה בכרם התימנים סמוך לשוק הכרמל. זה לא רק הקסם האישי של יניב הבעלים של יום טוב, זה האוכל המקורי, האווירה והעובדה שהם מאפשרים לי להתערב בפלייליסט. כשתל אביב עדיין חגגה והשוק הפך לאזור תיירות ברמת העיר העתיקה של ברצלונה, המקום נכבש על ידי תיירים. אם דבר אחד חיובי קרה מאז המלחמה הארורה הזו, זה שהקפה חזר לקהל המקורי שלו. יום טוב 30
מרחק פסיעה מיום טוב, ברבי מאיר 21, יש חומוסיה מעולה של אסי ועדנאן (עדן). לא רק שהם חמודים ברמות קשות, החומוס קליל ואוורירי, סלט הירקות מושלם וכדורי הפלאפל ממכרים. המוטו של המקום הוא שאחרי החומוס שלהם אפשר עדיין ללכת לים. זה נכון.  והים חמש דקות ברגל משם.

כשתל אביב עוד חגגה. קפה יום טוב (צילום: ספי קרופסקי ז"ל)

2. רחוב קפלן 

ההפגנות נגד ניסיון ההפיכה המשפטית של הממשלה המשיחית לאומנית הפכו את רחוב קפלן למקום של אופטימיות ותקווה. בעיניי האיום הגדול על קיומה של מדינת ישראל הוא איום פנימי. הדמוקרטיה השברירית שיש פה מותקפת בראש ובראשונה על ידי ראש הממשלה המואשם בפלילים, מעריציו העיוורים בליכוד עבורם שלטון הוא סידור עבודה מושחת למקורבים, וחבורת המשיחיים הגזענים שמחזיקים אותו בחיים ומשתמשים בו להפוך את ישראל למדינת הלכה. בשיא ימי המחאה, פגשתי בקפלן ובחסימות הכבישים באיילון גברים ונשים נפלאים שנתנו לי תקווה והכרה שאני לא לבד. שיש עוד עבור מה ומי להילחם. אני מקווה שהמחאה תחזור ומהר גדולה יותר משהייתה, והרחוב יחזור לימיו הטובים. יותר מזה, אני מאחל לנו שננצח את הפשיזם וקפלן יחזור להיות סתם רחוב.

רחוב של אופטימיות ותקווה. מבט אל רחוב קפלן, 15.7.23 (צילום: אמיר גולדשטיין)

3. כיכר דיזנגוף 

את שנותיי הראשונות בתל אביב העברתי בדירה שכורה ברחוב זמנהוף סמוך לכיכר דיזנגוף. היינו שלושה שותפים, ובימים הטובים כשלכל אחד מאיתנו היו בני זוג, גרנו שישה נפשות בדירת שלשה חדרים. כיכר דיזנגוף הייתה אז מוגבהת, המזרקה של אגם רק החלה לפעול ואחת המשימות הראשונות שלי כעיתונאי אז ב"מעריב" הייתה לראיין למוסף "יעקב" שערך אבנר אברהמי את הדי.ג'יי של המזרקה. מאז הכיכר הונמכה מחדש לגובה הרחוב, והכיכר חזרה לחיים ולתל אביב. בערב יום כיפור האחרון נאלצתי בגופי לסלק מהכיכר את אנשי "ראש יהודי", אחד מהגרעינים התורנים המשיחיים המסוכנים בעיר, שבחיוך סכריני ובתקציבים מנופחים מהמיסים שלנו מקדמים הדתה ומנסים להשתלט על המרחבים הציבוריים בעיר, במיוחד על סמלים חילונים כמו כיכר דיזנגוף.

אבנר ברנהיימר מתעמת עם ישראל זעירא מ"ראש יהודי". ערב יום כיפור בכיכר דיזנגוף (צילום: שאול גרינפלד)

4. המרכז לספורט ימי 

מרחק מטרים ספורים מהבית שלי היום, הוקם בחלק הצפוני של גן צ'רלס קלור (על חורבות מנשייה והדולפינריום) המרכז לספורט ימי. המרכז עדיין לא פועל, אבל החוף החדש שנפתח למרגלותיו יפהפה, מוקף במין אמפיתאטרון שפונה לים, ובין המבנה עצמו למסלעה למעלה נוספה מדשאה עם מיטות שזוף מאבן וסככות לצל, אבל בעיקר נקודת תצפית מרהיבה על קו החוף של תל אביב צפונה ועל יפו מצד דרום. מעט דרומה משם, מעל מנטרה ריי, יש גבעה קטנה עם ספסלי עץ וכסאות אבן קטנים, וגם היא אחת מנקודות התצפית המעולות על תל אביב. באופן מוזר ביחס למיקום המושלם, אפשר להגיע לשם ברוב שעות היום ולהיות לגמרי לבד.

בואו חתרנים. מרכז הספורט הימי בחוף הדולפינריום החדש (צילום: אילן ספירא) 

5. קפה בית 

לקפה בית בפלורנטין אני מגיע בעיקר בשישי בבוקר, ופשוט טעים ונעים שם. הוא גם קרוב לי לקאנטרי העלייה שאני מנוי בו ובעיקר הולך בו לבריכה (בהתחלה לא הבנתי איך זה שחדר ההלבשה מלא בגברים בספידו והבריכה ריקה תמיד, עד שהבנתי שהם עוברים לספידו אחרי האימון בחדר כושר כדי להיכנס לג'קוזי). בכל אופן, כאחד התסריטאים של הסדרה "פלורנטין", תמיד ארגיש שהשכונה הזו במידה מסוימת שייכת לי והוקמה מחדש בשנות התשעים בצלמי ובדמותי. מאחר והפכה גם לבירת הגייז של תל אביב, אז בכלל. פרנקל 43

כי אין כמו בבית. קפה בית (צילום: אינסטגרם/@cafe_bayit)

מקום לא אהוב בעיר 

בתי הספר. יש לי שני בנים, בן 15 ובן 6, שניהם מתחנכים בבית הספר לטבע חברה וסביבה בדרום העיר, בית ספר ייחודי על-אזורי ואחד הטובים בתל אביב. למרות הביקוש הרב לבתי הספר הייחודיים, עיריית תל אביב-יפו מתנכלת להם באופן קבוע, לרוב בניסיון לבטל את מערך ההסעות.
במקום לקחת את המודלים המוצלחים ולשכפל אותם כך שיהיו שלושה כאלה בעיר, שלושה בתי ספר לטבע, שלושה לאמנויות וכו', העיריה למעשה דוחפת להפיכתם לבתי ספר רגילים, כך שבמקום שהורי העיר יתלוננו בפניהם כל שנה מחדש למה מספר המקומות בבתי הספר המעולים האלה קטן כל כך (הביקוש גבוה בהרבה מההיצע, כך שנערכת הגרלה), כולם יאלצו להסתפק באותם בתי ספר בינוניים, ואף אחד לא יבלבל לראש העיר את המוח.
אסביר את זה במונחים של קוראי "טיים אאוט": נניח שמכיוון שהתור ב"קסטה" הגלידה של אייל שני ארוך מדי, וזה גם תקוע אי-שם בפארק המסילה, יחליטו לסגור את "קסטה" ולהחליט שיהיו בעיר רק סניפים של "גולדה". האם גולדה זה רע? לא. אבל "קסטה" עדיף.

למה אין שלושה כאלה בעיר. בית הספר לטבע (צילום: אורן זיו)

השאלון

 איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הדבר היחיד שמשמח אותי כרגע זה ההופעות של ערן צור. בתקופה האחרונה צור לא יורד מהבמות עם כרמלה גרוס ואגנר, בטריו רוק עם רם אוריון ושי ברוך, עם קורין אלאל או לגמרי לבד. מאז ה-7.10 אני חי בסך הכל כרגיל רק עטוף בדוק עדין של מלנכוליה, עם לב שבור ש"רק השמש יכולה לאחות".

 איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מאז ה-7.10 אני נמנע מאולפני החדשות. הטלוויזיה נפתחת בלחיצה מהירה על אחד מאתרי הסרטים והסדרות. סדרה שאני חוזר אליה תמיד כשאני עצוב היא "דברים טובים" (Better Things), שיצרו פמלה אדלון ולואי סי.קיי. אין באמת עלילה. יש תמונות חיים קצרות של אם יחידנית ושלוש בנותיה המתבגרות. יש דרמות קטנות-גדולות, קשיים והמון אהבה והומור. ב"ירח מלא", כשערן צור שר "יש לנו אהבה/ היית מאמינה/ אחרי כל המדבר הזה/ איזו נחמה". בלי לדעת, הוא גם מתכוון לסדרה הזו.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל ארגון שמקדם שיתוף פעולה יהודי-ערבי וישראלי-פלסטיני כמו "עומדים ביחד", או "פורום המשפחות השכולות"; אירגוני זכויות אדם כמו "שוברים שתיקה" ו"בצלם" נחוצים היום יותר מתמיד כי הכיבוש כבר השחית ואלימות המתנחלים וזרועות הביטחון מתגברת בחסות הממשלה; עמותות כמו "הפורום היהודי" שמקדמות תרבות חילונית אוניברסלית; ו"האגודה" לאוכלוסיית הלהטב"ק.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אין לי שם ספציפי. אני חושב שצריך להרים למהגרי העבודה והפליטים בתל אביב. גם בימים כתיקונם הם בתחתית שרשרת המזון ועכשיו יותר מתמיד. הם הראשונים לשלם את המחיר על המשבר הכלכלי שהמלחמה הנמשכת הכניסה אותנו אליו, והאחרונים לקבל עזרה ותמיכה. סיפור ישראלי קצר מהשנה: שני עובדים זרים פיליפינים. לה יש זקנה, לו יש זקן. הכירו על ספסל עם הזקנים שלהם. התאהבו והתחתנו. נולד להם תינוק. את התינוק מדינת ישראל אוסרת עליהם לגדל פה. אחותו הגיעה מקנדה לקחת את התינוק לסבתא בפיליפינים. ככה זה. העובדים הזרים שמנגבים לזקנים שלנו את התחת, נאלצים לשלוח את התינוק לארץ המוצא. שאלתי אם רוצים שאנסה לעזור, הם פחדו לעשות רעש ולאבד את העבודה. פרצופה של המדינה.

מה יהיה?
המחשבה שאאלץ להגר מתל אביב לחו"ל קשה לי. עשיתי הרבה כדי שהיה תהיה מה שהיא היום. כדי שהדימוי יהפוך למציאות. אני עדיין נחוש להילחם עליה, אבל אני כבר לא אופטימי. בישראל כמו בגדה ובעזה נגררים אחרי קיצונים דתיים. העובדה שנושא החזרת החטופים הצליח להפוך לשנוי במחלוקת גם בקרב תל אביבים, שקונים את פנטזיית ה"ניצחון המוחלט", קרובה לשבור אותי. המחשבה שיש להמשיך במלחמה גם ללא אופק מדיני, כשעוד ועוד לוחמים נהרגים, מעציבה אותי. ההדחקה, שכמו שאנחנו לא הולכים לשום מקום, גם חמישה מיליון פלסטינים בגדה ובעזה לא הולכים לשום מקום, מפחידה אותי. הדחקה של המציאות היא מה שהביאה אותנו למצב שלנו היום ואני לא רואה איך אנחנו יוצאים מזה.