קפה חמוד, פיאצה יפה ורחוב של תקווה. העיר של מילנה גיצין-אדירם

מילנה גיצין-אדירם היא המייסדת והאוצרת הראשית של זומו – מוזיאון נייד, מבוסס קהילות, שנודד בכל רחבי ישראל ומציג תערוכות מתחלפות שנוצרות ונאצרות יחד עם הקהילות המקומיות. מחר (10.4), יוצא המוזיאון הנודד במכירת התרמה רחבת היקף שנועדה לגייס כספים עבור המשך פעילותו. לאור המצב המורכב, כל תמיכה תסייע לו לצלוח את המלחמה ולהמשיך במסעו למרות הקשיים: להציג אמנות ברחבי ישראל ולמנף את כוחה של האמנות לחזק את הנפש ולבנות מחדש את המרחב. למעלה מ-500 אמנים תרמו עבודות מקוריות בכל הגדלים ובטווח מחירים רחב ומגוון. ההכנסות יתחלקו שווה בשווה בין האמנים ובין זומו. המכירה תתקיים אונליין במשך ארבעה ימים בלבד. בואו.

>> קבב שמוחאים לו כפיים והדבר הכי חשוב. העיר של עומר שיזף
>> מאורת קריוקי לשיר בה "תרקוד" ומקום לא משופץ. העיר של ניסן שור

"תפוזים בבארי", הילה קאדי (צילום באדיבות מוזיאון זומו)

1. קולנוע לב

כן, אני יודעת שזה לא המקום הכי סקסי בעולם, אבל זה קולנוע הבית. לכאן הולכים עם הילדים לסרט מדובב, כאן רואים בלוקבסטר וכאן תופסים סרט קולנוע צרפתי איכותי. כאן התחלתי את דרכי בעולם האמנות, כתלמידת תיכון במגמת קולנוע שהגיעה אחר הצהריים לראות את כל מה שמוקרן. וכאן, לא חשוב באיזה אולם, אפשר לברוח לרגע מהעולם שבחוץ ולהתענג על מזון האלים – פופקורן עם מלח מוגזם ויותר מדי חמאה (בואכה מרגרינה). דיזנגוף 50

אין כמו בבית. קולנוע לב (צילום: יחסי ציבור)

2. קפה הבימה

תודו שלא ידעתם שככה קוראים לו. הקיוסק קפה שעל שדרות בן ציון (או בנצי, כמו שקורא לו הבן המתבגר שלי, שיושב שם עם החבר'ה בלי להזמין שום דבר). תמיד, לא משנה מתי אני עוברת שם (ואני עוברת שם די הרבה) בא לי את הכל. מתוק ומלוח. קטן וגדול. אפילו התור התמידי שיש שם כל כך חמוד ואדיב ונדיב לרוכבים בשביל אופניים, לאמהות עם העגלות ולפיליפיניות עם העגלות של הקשישים. השנה, כשהם החליטו לא להתחפש בפורים בגלל המצב – הוספתי להם עוד נקודת זכות. בן ציון 31

3. ראש ציפור

לא יודעת אם זה ממש נחשב תל אביב, וזה בטח לא איזה ספוט אורבני במיוחד, אבל כשאני צריכה קצת ירוק וקצת שקט – אני עושה את המאמץ ומגיעה לכאן. אחד המקומות הכי יפים בארץ. מטופח. מסודר. מלא אוויר לנשימה. אפשר ללכת לאיבוד ולרגע לחשוב שאת בסנטרל פארק. החלום המקצועי הכי גדול שלי הוא להביא פעם את האמנית ג'נט קרדיף להכין עבודת סאונד לפארק הירקון בכלל ולראש ציפור בפרט. ובכלל, מאז שיצא לי לעשות את פרויקט זומו הרפסודה על גדות הירקון, יש לי סופט ספוט לפארק הזה.

כן, זה עדיין תל אביב. מרכז הצפרות בפארק ראש ציפור (צילום: יואב ספאחי)

4. כיכר ביאליק

אומנם עכשיו זו לא חוכמה, ועם הפתיחה של מוזיאון העיר ושל קפה עמיתה זה הפך בערך למקום הכי לוהט בתל אביב, אבל אני שרופה על כיכר ביאליק עוד הרבה לפני. פיאצה אירופית. בניינים מסביב שכל אחד יותר יפה מהאחר. ריכוז המוזיאונים למטר רבוע אולי הכי גדול בעולם. והכל בלב של הלב של העיר. ועדיין שקט. ועדיין אינטימי. אני יכולה לעלות לכיכר במדרגות מרחוב טשרניחובסקי 300 אלף פעם ועדיין להיות מופתעת בכל פעם מחדש.

איך אפשר לא לאהוב אותה. כיכר ביאליק (צילום: ברק ברינקר)

5. רחוב קפלן

כנראה הרחוב הכי מגעיל בעיר. עם הקריה שעדיין זכורה לי לרע מהשירות הצבאי. ועם שרונה שאין בינה לבין חן דבר וחצי דבר. ועם פקק שאף פעם לא נגמר ביציאה ובכניסה אל העיר (אני כנראה היחידה בעיר שגרה במרכז ועובדת בפריפריה). אבל בשנה וחצי האחרונות קפלן הפך לביתי השני בכל מוצ"ש. ואני מוצאת בו תקווה וכוח. ואני צועדת לאורכו ולרוחבו עם דמעות בזווית העין באמונה שיהיה כאן טוב יותר.

ככה נראית תקווה. צומת קפלן-עזריאלי, 15.7.23 (צילום: אמיר גולדשטיין)

מקום לא אהוב בעיר

תחנת הרכבת הקלה באלנבי. כמה חיכינו. כמה סבלנו. כמה אנחנו עדיין סובלים. וכמה אנחנו עדיין מחכים (שיהיה איזשהו קו או מסלול שמשרת באמת את תושבי העיר). לא יצא לי לנסוע הרבה ברכבת התחתית/הקלה – אבל מפגע אסתטי כמו תחנת הרכבת מתחת למפגש הרחובות אלנבי וגן החשמל לא יצא לי לראות כבר הרבה מאד זמן. אפור. ומדכא. וחסר כל ייחוד. וחסר כל חן. ורק נפתח וכבר מרגיש שבור וישן. ואין שום צבע או שמחת חיים או תחושה של עיר. הרגשתי שירדתי במודיעין עילית. וצריך ללכת קילומטרים מהרכבת (המרהיבה) לפתח התחנה. ואין שום פרסומת אחת לרפואה או ציור קיר או משהו. אם כבר פותחים רכבת קלה ב-2023, למה לא לדואג שהתחנות ייראו כמו משהו מהאלף שלנו ולא כמו עודפי ייצוא מרוסיה הקומניסטית?

ווק אוף שיים לרוסיה הקומוניסטית. תחנת אלנבי (צילום: אספיר איובוב)

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
עבודת הווידאו המהממת, החכמה, המרתקת והיפהפיה "דרך הברזל" של אירה אדוארדובנה. זו עבודה בת 21 דקות בשני ערוצים שהוקרנה עד לא מזמן במוזיאון תל אביב ובה היא "משחזרת", בעזרת שחקנים ובני משפחה, את המסע שהיא עשתה כילדה מאוזבקיסטן לישראל. כמי שהיגרה לישראל בגיל שנה, אני אמנם לא זוכרת את המעבר מברית המועצת לארץ, אבל חווית ההגירה, הזרות והרצון להתנתק מהעבר ולהתחבר ל"ישראליות" כל כך מוכרת לי ומדברת אלי. העבודה הזו גם הזכירה לי כמה אני אוהבת עבודות וידאו מקוריות וכמה מרגש הולך להיות הפרויקט הבא של זומו – 73'-23', סלון וידאו בין שתי מלחמות, שיש לי את הזכות להוביל ולאצור עם מעין שלף ושחר בן-נון.

מתוך "דרך הברזל" (צילום באדיבות מוזיאון תל אביב לאמנות)

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אלבום הקאברים החדש יחסית של אביתר בנאי, "עוגן במים". אבל רק השירים. לא הדיבורים. ורק הטובים… בעצם רק הביצוע שלו לאל תפחד של אהוד בנאי ויש בך של החברים של נאטשה. כן, אני עד כדי כך בומרית.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
בטח אסור לי להגיד זומו (למרות שזה הארגון הכי וואו בסביבה ואנחנו עושים דברים מדהימים עם קהילות של מפונים ומארחים בכל הארץ ואנחנו ממש צריכים את התרומות) – אז אני אמליץ לתרום למוזיאון תל אביב לאמנות. זה מוזיאון הבית שלי וכל פעם שמגיע אורח מחו"ל – אני לוקחת אותו לראות את מיטב האמנות הישראלית והבינלאומית. מאז פרוץ המלחמה הם גם הבית של כל האנשים המדהימים ומעוררי ההשראה של כיכר החטופים. נכון שיש להם תמיכה מהעירייה ומהמדינה, אבל זה בתחום שלנו, זה אף פעם לא מספיק. אז אם יש לכם זמן או כסף – תתרמו אותם לשם. זה מקום מעורר השראה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
ישראל ממסעדת אמורה מיו. כרגע ותמיד. אולי אם נרים לו מספיק הוא יפתח חזרה את פיצה פצה ויעשה את שני הילדים שלי מאושרים.

מה יהיה?
יהיה טוב. יהיה שינוי. יהיה שלום. יהיה צדק. יהיה דמוקרטיה ליברלית. זה אולי ייקח קצת זמן ואולי ידרוש מהפכה של ממש – אבל אם לא נוותר ואם נמשיך להתעקש ונמשיך להילחם – בסוף נצליח.