>> דן רדלר הוא מחלוצי תאורת הבמה בישראל, פורץ דרך בתחום עיצוב התאורה הדיגיטלי והוא גם מחזאי וסופר. מאחוריו שני ספרים מקצועיים על תאורת במה שזכו להצלחה בארץ ובעולם, ועכשיו בגיל 80 הוא מוציא לאור את הרומן הרביעי שלו, "חיי גירושים", מותחן פסיכולוגי על אהבה, צדק ובמת תיאטרון שהפכה לזירת משפט.אתם רוצים ויכולים לקרוא אותו.

>> גן עדן לתבלינים והדבר הכי קרוב לפאב // העיר של עומר בולנז'ר כהן
>> מרחב קווירי גאה ומקום להרגיש בו שייכות // העיר של אמירה תורתי
>> חנות שרוצה בה הכל וחייט שמגהץ שטרות // העיר של אפרת שטיגליץ

1. באופן כללי

המקומות האהובים עליי בתל אביב הם המקומות שבהם העיר מסגירה משהו על בני אדם.

2. אני אוהב את אזור הבימה

ואת הרחובות שמסביב. מפני שתיאטרון טוב לא נגמר כשהמסך יורד. אנשים יוצאים מהצגה, מדברים על משחק, בימוי וטקסט, אבל הרבה פעמים ההצגה האמיתית מחכה להם אחר כך בבית, בזוגיות, במשפחה, בריב הבא. זה גם אחד המקומות שמהם צמח "חיי גירושים". הספר עוסק בין היתר במחזה בתוך ספר, משום שלפעמים רק הצגה מאפשרת להגיע למסקנה שהחיים מסתירים היטב. אצל שייקספיר, ב"המלט", המחזה בתוך המחזה לא נועד לבדר את המלך; הוא נועד ללכוד אותו. הוא הכריח את האשם להגיב כי החוק לא ידע להוכיח. ב"חיי גירושים" התיאטרון שימש באותו אופן: לא כקישוט תרבותי, אלא כמכשיר חקירה.

3. אני אוהב את בתי הקפה

אינסטינקט הסופר גורם לי להאזין, ואני מזהה מיד שולחנות שבהם אנשים מנהלים משאים ומתנים רגשיים: מי ייקח את הילד, מי נשאר בדירה, מי משלם, מי נפגע, מי צדק, ומי רק למד לדבר בשפה של עורכי דין. זה חומר ספרותי חזק יותר מכל המצאה.

4. אני אוהב את חוף הים

דווקא מחוץ לשעות היפות שלו. לא את השקיעה הרומנטית, אלא את הים האפור, כמו אחרי ריב, אחרי פגישה קשה, אחרי הודעה שלא הייתה צריכה להישלח. ב"חיי גירושים" עניין אותי פחות לכתוב על פרידה ויותר לכתוב על הרגע שאחריה: הרגע שבו אדם מבין שהחיים לא התפרקו ברגע אחד, אלא נדחפו לשם במשך זמן.

5. היכל המשפט

ויש גם את אזור בתי המשפט והרחובות שמובילים אליו. זה לא מקום אהוב אבל הוא מקום חשוב. שם אהבה שנכשלה מתורגמת לסעיפים, בקשות, צווים, תצהירים והסכמים. שם משפטים שנאמרו בסערת החיים הופכים פתאום לראיה.
>> וייצמן 1 תל אביב

היכל המשפט תל אביב-יפו (צילום: לפ"ם)

מקום לא אהוב בעיר:

המקום הפחות אהוב עליי בעיר אינו רחוב מסוים, אלא המרחב העירוני שבו רעש עבודות הרכבת, צפירות, כבישים הרוסים. לעיר יש אנרגיה, לפעמים חיובית ולפעמים שלילית. "חיי גירושים" עוסק בדיוק ברגע ההפוך: הרגע שבו אדם כבר לא יכול לברוח מהרעש הפנימי שלו.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אירוע התרבות שסידר לי את הראש הוא לא אירוע אחד, אלא התיאטרון עצמו. תיאטרון טוב מציב את השחקנים במצב קיצון ומכריח את הצופים לראות מה הם עושים כשהם מפסיקים לשקר לעצמם. בגלל זה המחזה בתוך הספר היה חשוב לי. הוא איפשר לדמויות לראות אמת שאי אפשר היה להוציא מהן בשיחה רגילה. היצירה שנתנה לי השראה היא, במובן הזה,"המלט". לא בגלל המשפטים המפורסמים, אלא בגלל הטריק הדרמטי. שייקספיר הבין שהצגה יכולה להיות חקירה, ושאדם אשם עשוי להסגיר את עצמו לא בהודאה אלא בתגובה. ב"חיי גירושים" ניסיתי לקחת את הרעיון הזה לעולם אחר: זוגיות שהתפרקה, משפחה, משפט, אחריות ואשמה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ההשראה לכתיבת הספר היה המקרה המשפטי של קניג נ' כהן – מקרה קשה שבו אישה קפצה אל מותה ממלון עם בתה הפעוטה, לאחר שהשאירה פתקים שבהם ביקשה שבעלה לא יירש אותה. מעבר לשאלת הצוואה, המקרה הזה מעלה שאלה רחבה יותר: איך המשפט גומר חשבון עם אדם שלא בהכרח דחף את האישה בידיו, אבל היה הגורם הראשי לדחיפה? וזו השאלה החשובה של האחריות האישית.
נניח שאדם רב עם אשתו ריב קשה. הם צועקים. מגדפים, אולי הייתה דחיפה. היא או הוא, יוצא/ת מהבית בסערה, נכנס/ת למכונית, עיניו/עיניה דומעות, מתחיל/ה לנסוע, ואז נגרמת תאונת דרכים. הנשאר בחיים לא נהג במכונית. הוא לא אחז בהגה. הוא לא גרם לתאונה במובן הפשוט. אבל האם הוא חף לגמרי? משפטית, השאלה מורכבת. מוסרית, היא הרבה פחות נוחה. "חיי גירושים" נולד מהמקום הזה: לא מהשאלה מי צודק בגירושים, אלא מהשאלה מי יצר את התנאים שבהם אסון נעשה כמעט בלתי נמנע.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אם צריך להמליץ על מטרה לתרומה או להתנדבות, הייתי בוחר בכל מקום שמטפל בצדק ללא התחשבות בחוק. חוקים יכולים להיות אטומים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
התל אביבים שצריך להרים להם עכשיו הם האנשים שמחזיקים את התרבות הקטנה של העיר: תיאטראות, ספריות, שחקנים, אמנים. הם לא תמיד בכותרות, אבל בלעדיהם עיר נהפכת לנדל"ן עם בתי קפה.

מה יהיה?
יש משפט שמייחסים לצ׳רצ׳יל: כששאלו למה לא לסגור את מוסדות התרבות בזמן מלחמה, הוא ענה: "אז בשביל מה אנחנו נלחמים?"; גם אם לא אמר את זה, המשפט מדויק. ספר אינו קישוט, תיאטרון או ספר הם המקום היחיד שבו חברה מעזה להבין מי אחראי למה שקרה לה. זה גם הלב של "חיי גירושים".

• העיר שלי
• ספרות ישראלית
• גירושים
• חוף הים בתל אביב
• בתי קפה בתל אביב