מאה שנים אחורה בזמן וקדימה לים. העיר של יובל כספין

1. האחוריים של תיאטרון גשר

כיכר קטנה ובית קפה-מאפיה ומסביב אומנים מכל מיני סוגים. כמה מטרים משם תחלוף הרכבת החדשה, ובכל זאת זה מרגיש כאילו יצאת לקיוסק בטוסקנה.

ממש פה, מסביב לפינה. תיאטרון גשר (צילום: יח"צ)

2. פארק המסילה

כרוכב אופניים ומדווש (לא חשמליות), הגלגלים מביאים אותי לכל מני מקומות מפתיעים. יצאתי באחד הבקרים לכוון נטוה צדק שום סיבה מיוחדת, סתם טיול אל החנות המטריפה של איתן – זה שמיפה לנו את חלל הבית ומפגש עם נירה רבינוביץ בין טאי צ'י לקרואסון במאפיה. משם התגלגלתי בכוון שלא הכרתי והתחברתי עם פארק המסילה. עצרתי, הסתכלתי, שפשפתי את עיניי – לא כל כך הבנתי לאן הגעתי. שביל רחב להולכים ולמדוושים ומשני צידי השביל מדשאות ירוקות מזמינות. כל כך התבקש לשלוף את סלסלת הפיקניק להוציא יין וגבינות טובות ולהזמין מיד את החברים. משהו הזכיר לי קצת את שכונת מגורי בניו יורק, צ'לסי בואכה לווילג' – ההיי ליין, מסלול הרכבת הישנה של ניו יורק מרחוב 12 ועד 33. אבל מיד הלב הפטריוטי שלי צרח "שלנו יפה יותר". רכבתי לכל אורכו, ראיתי קיוסק כמו של פעם, בסוף הגעתי עד לים. חלום. פנטסטי.

שלנו יפה יותר. פארק המסילה (צילום: Thomas Schlijper)

חוף מנטה ריי

בתקופת הקורונה, כשהיה מותר ספורט יחידני, חזרתי לצעוד צעדות נורדיות – עם 2 מקלות – ופלילייסט אייטיז באוזניות, ספק הולך מהר ספק רוקד לצליליהן של הזמרות האפרו אמריקאיות האהובות עלי (צ'אקה קאן, פטי לבל, וויטני יוסטון, דיאנה רוס ועוד) מהדולפינריום ליפו ובחזרה, ושוב חוזר לחוף המערבי או לצד המזרחי של מנטה ריי, שם הייתי מתישב אל מול המפרצון הזה ומעלה מיד תמונה. חלקת אלוהים הקטנה אני קורא למקום ,בעיקר כשהוא היה עוד שומם ויכולתי לשבת מול הבריאה: חול, מים, שמיים ושקיעה ממש בכף ידי. לפעמים הייתי כל כך נרגש שהדמעות זלגו מעצמן, יושב ומדבר לבורא עולם, מודה על הבריאה. אני יהודי מאמין חילוני, יש אופציה כזו. לימים פתחו רק את הצד המזרחי ומכרו שתייה וסלטים בשטח הפתוח בכלים חד פעמיים. התבייתתי על הסלט היווני המצוין שלהם, שתיתי איזה קוקטיל לסידור הראש וכשהשמש שקעה רכבתי חזרה הביתה לנחלת בינימין.

הקלישאה התל אביבית, בקטע טוב. חוף מנטה ריי (צילום: Shutterstock)

המושבה האמריקאית/גרמנית

התגלגלתי באופני לרחוב אילת לכיוון יפו. הייתי בהכנות למחזמר "בילי אליוט" שבו עיצבתי תלבושות אבל חלק מהבגדים קניתי יד שנייה. עשיתי יום ברחוב אילת, שמלא בחנויות של יבואני בגדים ותאמינו לי יש מה לראות ומה לקנות במחירים מפתיעים. יש גם הרבה שמעטעס, אבל צריך עין חדה והרבה חוש טעם ואפשר לסיים את הטיול הזה עם כמה שקיות של בגדים. הסתכלתי בחלונות הראווה, נכנסתי לחלק מהחנויות. אני טוב בסמול טוק, חוץ מאשר עם אלו ששואלים אותי אם באתי לגנוב רעיונות.

הכיוון היה ממזרח למערב לכיוון הים, ממש לפני שדרות ירושלים חתכתי שמאלה, אין לי מושג למה. ופתאום כמו במכונת זמן – עולם אחר. סרט של פעם, בתי עץ כאילו חזרתי 100 שנים אחורה בזמן. בתי העץ והאבן שנשמרו כמעט כפי שנבנו לפני 140 שנה על ידי קבוצה גדולה של אמריקאים שעלו אחרי ובעקבות המטיף שלהם במטרה להכין בית ליהודים שישובו עם ביאת המשיח. הם הביאו איתם בתים להרכבה עצמית. לימים התישבו שם הטמפלרים הגרמניים – שמונה בתים יוצאי דופן, כולל כנסיה ומלון, והכל נשאר. עשיתי סיבוב במקום והתאהבתי. בהתחלה עמדה שם מסעדת קרן, אחר כך משכית החדשה ועכשיו מלון יפהפה. המבנה משוחזר, אז אם אין לכם כסף למלון, ככנסו לשכונה תפסו ספסל והפליגו בדימיונכם 140 שנה אחורה. איזה טריפ.

אמריקאית, אבל אירופה. המושבה האמריקאית בתל אביב (צילום: מערכת טיים אאוט)

מדרחוב נחלת בינימין

מקום מגורי. לפני 26 שנים כשעברתי לגור שם הייתי חלוץ – בדמי מפתח קניתי מתפרה של מפעל עונות, 140 מטר פתוחים ,לופט אמיתי. במו ידי הקמתי מטבח ושירותים, הכנסתי פסנתר ובעיקר אירחתי, בישלתי וניצלתי את הקרבה לשוק הכרמל. תוך כדי שיפוץ גיליתי מסמך שהבית במקורו היה אולמי השמחות הראשון של תל אביב (אולמי אורה) והלו, זה מה שרציתי. מאז רק התאהבתי יותר ויותר בנחלה. בתי קפה ומסעדות נפתחו, אני יוצא בבוקר ישר אל מקורות ההשראה שלי, אל בדים וצבעים ולקונדיטוריה ממש מתחת לביתי, יושב בחוץ ונושם את אוויר הבוקר. משעה 10 אין תנועת רכבים ובימי שלישי ושישי שוק של אומנים ובליל שפות של תיירים מכל העולם. בזמן כתיבת שורות אילו ירדתי לשולחן שלי, הם ראו שאני עסוק והגישו לי את " הרגיל" תה קר פרסי עם לימון נענע וגינגר וכריך כוסמין קטן. כשאתם עוברים, תגידו שלום.

רכבים במדרחוב בנחלת בנימין. צילום: ספי קרופסקי

יובל כספין יתארח במופע 'ארבעתנו שרות קלפטר' שיועלה במסגרת פסטיבל ימי זמר בתיאטרון חולון (9.4-12.4), פרטים וכרטיסים כאן