כאן הבנתי שמוזיקה היא חלק בלתי נפרד ממני. העיר של יפעת נץ

1. היכל התרבות

עוד בילדותי ביקרתי שם בימי שבת בבוקר עם הוריי ז"ל ברסיטלים של בת דודתי רויטל חכמוב, הפסנתרנית המחוננת. לאחר כמה שנים נהגתי לבקר שם כנערה צעירה ומרוגשת שנוסעת מרחובות לעיר הגדולה לראות את אחי מנגן גיטרות בהופעות של יהודית רביץ, יהודה פוליקר, קורין אלאל וריטה. כבר אז הבנתי שמוזיקה היא חלק בלתי נפרד מהמהות שלי וממני. שהיא השומרת וההגנה שלי. אני מסתובבת הרבה באזור הזה ותמיד אני מתמלאת שם באושר.
הוברמן 1

היכל התרבות, אולם לואי. מתוך אתר ההיכל

2. בית קפה אלקלעי

ברחוב בזל. מקום שמרגש אותי לחזור אליו. מקום שמזכיר לי התאהבויות ותקופה מרגשת של אמצע העשור השני של חיי. ובעיקר, שם למדתי קפה, להכין אותו ברמה מדויקת, להריח אותו, להתאהב בו ולהבין שמדובר בתורה שלמה.
אלקלעי 1

קפה אלקלעי (צילום: אנטולי מיכאלו)

3. ארנסטו בבן יהודה

האיטלקית הוותיקה והנפלאה שהכי מרגשת אותי בעיר. זו המסעדה האחרונה שהספקנו לשבת בה ארז אחי, אני והוריי ז"ל. קינחנו בלימונצ'לו שארנסטו בכבודו ובעצמו הכין. דמעות של אושר, געגוע וטעמים.
בן יהודה 90

קצ'יו א פפה בארנסטו. צילום: אנטולי מיכאלו

4. קאנטרי בית בארבור

מים מרגיעים אותי. 5 פעמים בשבוע אני או מתחילה או מסיימת את היום בקילומטר ורבע של שחיה ואחריה סאונה. אני יוצאת מהמקום באטרקטיביות ועם הרגשה פיזית של גיל 20. אני מכורה.
דרך ההגנה 135

קאנטרי בית בארבור. מתוך פייסבוק

5. כיכר דיזנגוף

מאז גיל 16 זה אחד המקומות שעבורי מסמלים חופש, רוגע, השראה, ויצירתיות. (לעתים הוא מזכיר לי קצת את אמסטרדם אהובתי). אני אוהבת לעבור שם עם האופניים בדרכי למקום זה או אחר, לשבת שם ולהסתכל על העוברים ושבים, על היונים ולהיבלע בין שורות שרצות בראש שאני מיד כותבת אותן לנייד. עם זוגתי, ומגש פיצה שאספנו בדרך – או הודית שלקחנו מטנדורי הנפלאה או סתם קולד ברו או קפה מהביל. ומכל המילים שנכתבו שם ייצא שיר שיסכם את האיפי החדש שלי שיראה אור בתחילת אפריל. השיר הוא אסופה של רגעים מהכיכר, קראתי לו "כיכר האהבה", כמשהו סימבולי לאהבה ופרידה, שברון לב, זיכרונות, סוף, התחלה והתחדשות.

עצים בכיכר דיזנגוף. צילום: שאטרסטוק

6. רוקסן (בונוס נוסטלגי) 

כשהייתי בת 19 עברתי לגור בעיר בפעם הראשונה והתחלתי לעבוד כברמנית ברוקסן. ראיתי שם מלא הופעות שוות מהארץ ומחו"ל והכרתי מלא אנשים מהתעשייה. שם פגשתי לראשונה ביעל כהן מנגנת עם ההרכב גוונים כהים ובפחות מ-24 שעות מרגע המפגש היא נהייתה למתופפת של המכשפות. ניגשתי אליה וסיפרתי בקצרה שיש להקת בנות שאני הבסיסטית ואנחנו מחפשות מתופפת. "אני בהרכבי בנות לא מנגנת", היא אמרה. עניתי לה: "אין מצב" וחייכתי. העברתי לה את הטלפון של ענבל וכבר למחרת נפגשנו והתחלנו לנגן. המופע הראשון שלנו היה בקול הרוק של יואב קוטנר ששודר מהרוקסן. את קוטנר (שהתארח אצלנו במדור אתמול) הכרתי כמה חודשים לפני בדירה הראשונה שגרתי בה בתל אביב; דירה פרועה שהיתה ממוקמת מול ביתו: קומה ראשונה עם מרפסת על רחוב החשמונאים פינת שדרות רוטשילד, שם התחיל ה"רומן" כשדפק אצלי בדלת אחרי ששמע ניגונים מהדירה וקיבל ממני קסטה ועליה הקלטה זוועתית מחזרה שלנו שהוא השמיע בתכנית שלו בגלי צה"ל. ככה בעצם התחלנו להתגלגל.

הסינגל החדש של יפעת נץ "אני יודעת" יצא באחרונה, והיא עובדת על אי.פי חדש. ב-13 באפריל תופיע בתיאטרון ענבל