>> ליאור שדמי שפיצר היא עורכת ומפיקה בתוכניות האקטואליה של רדיו 103fm ויועצת הלשון של הרדיו. נשואה לאלי ואמא להלל, מאור ושחר. הוציאה לאחרונה את ספרה "שנה וחצי וארבעה ימים" בהוצאת שתים, והוא זוכה לביקורות נלהבות.אתם רוצים לקרוא אותו

>> בר שחוזרים בו בזמן וחלום על חנות ממתקים. העיר של נטע בכרך
>> קשר רגשי עמוק לחומוס ויחס מיוחד מהשף // העיר של רענן נוסל
>> אירופה בשמש ים תיכונית ומפלט קסום ביפו // העיר של אמה אביטל

1. אוניברסיטת תל אביב

יש מעט מקומות שיותר מעשרים שנה אחרי שנכנסת לראשונה בשעריהם את עדיין תמיד רוצה להיות שם. כבר למדתי משפטים, מדעי המדינה, עריכת לשון וקצת היסטוריה ופילוסופיה של המדעים; עכשיו אני לקראת סיום תואר שני מחקרי בלשון עברית, כותבת תזה על אלתרמן ומחכה לראות מה מחכה לי בהמשך. אני עובדת מהספרייה, כותבת על הספסל מול הדשא ומתייחסת לקפיטריה של גילמן כאל הבית שאפשר תמיד לחזור אליו בצהריים ולקטר למה שוב יש קוסקוס. שרק לא ייגמר.

2.קפה גרונימן

הקפה-בר-פיצה בלב רמת אביב, ליד הספסל הקבוע שאני אוהבת לכתוב בו בערב, הוא מקום משמח שנכנס ללב ואין בו טיפה של ציניות. העובדים תמיד בגוד ווייבס, האווירה מחבקת, והאירועים שהם מארחים בונים אותנו פה כקהילה שמחזקת ומנחמת במיוחד בימים אלה – מערב סרט לכל המשפחה בחופש הגדול, לטעימות של יין מהעוטף ולצפייה משותפת בטקס הזיכרון לשבעה באוקטובר – כדי לבכות יחד, להבין מהי ערבות הדדית וקהילה ולהרגיש שיש בשביל מה להילחם.
רדינג 34 תל אביב (רמת אביב)

3.דיזנגוף סנטר

הסנטר הוא לא קניון, הוא כמעט יצור חי. ביליתי בו ימים שלמים כילדה בשנות השמונים, ברחתי אליו בתיכון לראות סרטים בקולנוע דיזנגוף ב-11 בבוקר, מכרתי תכשיטים שעיצבתי בדור הראשון של יריד המעצבים ומעולם לא הלכתי בו לאיבוד. אני עוד מעט בת 50 אבל עדיין קצת ילדת סנטר בלב.

4. האחים גרין

עורכי לשון הופכים להיות בסיום הכשרתם עכברי חנויות ספרים משומשים, כי כמעט כל ספר חשוב בתחום תקנת הלשון הוא ספר שכבר אין להשיג אותו בשום חנות או הוצאת ספרים. בחנות של "האחים גרין" מצאתי סוף סוף את "יד הלשון" של יצחק אבינרי אחרי לא מעט חיפושים, ועוד המון פנינים שאת חלקן לצערי השארתי בחנות. מומלץ בחום לא רק לציידי מציאות אלא לחובבי ספרות וספרים באשר הם.
ידידיה פרנקל 39 תל אביב (פלורנטין)

5. רחוב טשרניחובסקי

הספר שלי "שנה וחצי וארבעה ימים" מתרחש ברובו בדירת סטודיו דמיונית בטשרניחובסקי, מרחק הליכה מבית דמיוני לא פחות ברחוב רש"י. כשהתחלתי לכתוב אותו העברתי את ימי שישי בטשרניחובסקי על פי מסלול כמעט קבוע – שיטוט במעלה הרחוב מגן מאיר ועד אלנבי ואיתור מקומות חדשים שעוד לא צילמתי, חיפוש מציאות ב"מדף הספרים של פאני" (טשרניחובסקי 5), וקפה עם עוגייה לקחת בקפה גילי שמתחת למלון סול (טשרניחובסקי 17), אחר כך הייתי מוצאת לי ספסל ומתחילה לכתוב את כל הרעיונות והמשפטים הטובים שהיו עולים, אוספת לי ערמות של השראה שיספיקו עד לשישי הבא.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

תל אביב שהכרתי נעלמת. מקומות שאני אוהבת נסגרים כל הזמן, ומחירי הדירות הפכו את המציאות שהייתה הנורמה לפני עשרים שנה, כשהייתי רווקה שגרה בדירות שותפים, לזיכרון ישן ולא רלוונטי. אני אומנם גדלתי פה, אבל אנשים היו עוברים לתל אביב כשלב, כתחנת מעבר בדרך להבנה של מי הם ומה הם ומה הם רוצים להיות. היום זה כמעט בלתי אפשרי לעשות את זה – לדשדש ולחפש את עצמך, לספוג אווירה ורעיונות בדרך לרומן או לסרט או לרעיון המוצלח הראשון. עכשיו נראה שחייבים להצליח מהר – או להידחק החוצה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
המופע YouMake ReMake – אנסמבל ציפורלה ורננה רז בדיאלוג מרתק ומצחיק בין הבמה לסרטוני רשת, שיש בו אמירה מקורית על התרבות שאנחנו חיים בה. המופע הזה ענה לי על השאלה שמטרידה אותי שנים: מה אדם שלא רואה כדורגל, אירוויזיון או תוכניות ריאליטי יכול לראות על מסך ענק בבר עם בירה ופופקורן ומלא אנשים נחמדים שהוא לא מכיר? כי גלילה אין־סופית בטיקטוק הייתה צריכה בכלל להיות פעילות חברתית – לצחוק יחד, לחשוב יחד, להגיד על זה משהו בעל משמעות. מומלץ!

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
שירי "הטור השביעי" ו"רגעים" של נתן אלתרמן. השירה העיתונאית של אלתרמן, שחלק גדול מהתזה שלי עוסק בה, לימדה אותי שאפשר ליצור אמנות ולכתוב שירה פורצת דרך תוך כדי עבודה בחדשות באחת התקופות המסויטות, הקשות והמאתגרות בתולדות העם היהודי. אפשר להיות שקוע באקטואליה עד צוואר ולא להפוך ציני, אפשר לכתוב באירוניה, בחמלה או בביקורת, ועדיין לעודד ולתת ביטוי לרחשי הלב של ציבור שלם.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ארגון "לב אחד"– ארגון סיוע אזרחי שהוא רשת ביטחון אנושית. עשרות אלפי המתנדבים של הארגון התייצבו מאז שבעה באוקטובר לצו 8 אזרחי – הקימו חמ"לים, יצאו לשדות עם החקלאים להחליף את העובדים הזרים, סייעו לפצועי צה"ל בבתי החולים ובמחלקות השיקום, תמכו במפונים במלונות והפעילו תוכניות חינוכיות לנוער, ליוו את משפחות המילואימניקים והקימו מרכז סיוע למשפחות החטופים. הפעילות שלהם, המבוססת קודם כול על הלב הענק של המתנדבים, היא זו שנותנת את המשמעות למושג חוסן לאומי.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
נאמני ארונות הנתינה והספריות הקהילתיות, אלה שדואגים מכל הלב ובהתנדבות שהספרים יהיו מסודרים והבגדים יהיו תלויים על הקולבים או מקופלים בערמות לפי קטגוריות – כדי שהחלופה של קיימות תמיד תיראה זמינה, נעימה ונגישה. וכמה זה משמח לראות ילדים שבוחרים לעצמם משהו שהם אוהבים מתוך השפע שמישהו אחר הניח עבורם, ואז חוזרים כדי לשים שם משהו אהוב שהם מוכנים לשחרר ולהעביר הלאה!

מה יהיה?
אני די בטוחה שאת השאלה הזאת לא מומלץ להפנות למישהו כמוני, שעובד בחדשות 5-6 ימים בשבוע, קורא את כל העיתונים ואת כל אתרי החדשות וחי ברשתות החברתיות. אבל כשאני מנסה להדוף את החרדה והייאוש אני נזכרת שאנשים עוד באים למפגשי סופרים, מתרגשים מטקסטים ונרשמים לאוניברסיטה ללמוד את ביאליק ואלתרמן ולאה גולדברג – וזו ההוכחה שמתחת לכל הקושי הלב של המקום הזה עדיין פועם, ויש לנו מספיק אורך רוח ואוויר לנשימה כדי לכתוב את הפרק הבא.

• העיר שלי
• ספרים
• ספרות ישראלית
• טשרניחובסקי
• האחים גרין
• דיזנגוף סנטר
• אוניברסיטת תל אביב
• גרונימן