כיכר המהפכה שלה והמסעדה שבה הכל אפשרי: המקומות של לילך ספיר

1. כיכר הבימה

זו הכיכר השכונתית שלי. כבר הרבה שנים אני אומרת לאנשים שלא גרים בעיר שתל אביב היא אוסף שכונות ושכונה במובן הטוב של המילה. השנה וחצי האחרונות הדגישו את המשמעות של הכרת השכנים ופעילות בטריטוריה השכונתית. ההפגנות שיזמתי בסגר השני תחת הכותרת "קילומטר it is" עוד יותר שמו על המפה את העובדה שהשכונה היא הדבר החשוב באמת. בעקבות זאת נפתחו קבוצות ווטסאפ שפועלות עד היום ועוסקות בעניינים שכונתיים, למרות שאת המחאה הזו סיימנו בינתיים. אחרי אסון הר מירון יזמתי בכיכר הדלקת נרות שכונתית כהזדהות עם המשפחות. הגיעו המון אנשים, חרדים, דתיים וחילוניים. ישבנו יחד ושרנו והאירוע תועד ל־BBC.

כיכר הבימה (צילום: shutterstock)

2. הספסלים בסמטת לב

יותר מעשור אני לא פותחת מקומות שאין לצדם ספסל. החלק החשוב והיצירתי בעבודה שלי נעשה על ספסלים ברחוב. זה התחיל כשמכרנו את קפה נח והייתי צריכה למצוא מקום לשתות את הקפה של הבוקר. היום הספסל האהוב אלי נמצא בסמטת לב שמחברת בין רחוב חיסין לשדרות בן ציון. זו סמטה קטנה עם ארבעה ספסלים ואין שעה ביום שאין צל על לפחות אחד מהם. כל הרעיונות הפוריים שלי נולדו שם ואני תמיד מוצאת כמה דקות פנויות לשבת בשקט.

הספסלים בסמטת לב. צילום: לילך ספיר

3. שבט קהילה

בכל שנה, ולא משנה כמה אני עסוקה, אני מצטרפת כהורה מבשל למחנה קיץ בצופים. התנאים קשים והעבודה ממושכת אבל ההתבוננות בנוער מרתקת. בשבט יש בערך 500 ילדים שמנוהלים בשיא האחריות על ידי נערים ונערות מכיתה יו"ד ומעלה. אחרי שנה וחצי בבית חששתי שכל מה שיעניין את הדור הזה הוא בילויים, פתאום אני מגלה אותם באור אחר לחלוטין ומבינה שיש עתיד. זוהי חלק מהשכונתיות שיש בקהילה, תרתי משמע.

4. עירוני א'

התיכון השכונתי שלי, שבמסגרת הגשמת חלום ישן אני מתחילה ללמד בו בשנה הבאה מתמטיקה. בחרתי בכיתה חי"ת בהקבצה בי"ת ואם הייתה הקבצה גימ"ל הייתי בוחרת בה, כי התשוקה שלי היא ללמד אנשים שפוחדים ממתמטיקה. לפני עשור עשיתי הסבת אקדמאים כדי להיות מורה למתמטיקה. חודש לפני סיום הלימודים פגשתי את מאיר אדוני ומאז אנחנו עובדים יחד. אני מתרגשת ללמד לא פחות מאשר לפתוח מסעדה חדשה.
שפרינצק 4

בית הספר עירוני א' (צילום: enoshd/ויקיפדיה)

5. פרונטו

גילוי נאות: דיוויד ואחיו דניאל, שכיום מנהל את האומן 17, עבדו אצלי באורקה. אני מכירה אותם מתחילת הדרך, במיוחד את דיוויד. אני אוהבת מסעדות שלא צריך יום הולדת כדי ללכת אליהן. מקומות שהאיכות שלהם מאפשרת להגיע ולהתפנק ולחוות ומצד שני האוכל פשוט טעים. פעם ישבתי שם ורציתי להזמין אנטריקוט רק בגלל המח עצם שמגיע לצדו, אבל לא היה לי פרטנר. המלצרית הציעה להוציא רק את מח העצם ומאז אני משתמשת במחווה הזו כהשראה. אני אוהבת מסעדות שלא מתייחסות לעצמן כאל בית מקדש, ושאפשר לעצור בהן ביומיום לכוס יין ומנה קטנה ולהמשיך הלאה. פרונטו בשבילי היא בדיוק מקום כזה.
הרצל 4

פרונטו (צילום: תמוז רחמן)